ארכון הבוגרים ביה"ס למנהל עסקים

לוח אירועים שנתי

א
ב
ג
ד
ה
ו
ש
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
 
ספטמבר 2017
 

נשים, כח וכסף

 ראיון פרופ' תמר זילבר

תמונה

לרגל יום האישה הבינלאומי ראיינו את פרופ' תמר זילבר וניסינו ללמוד מה היא חושבת על נשיות גבריות ועולם העבודה.

פרופ' תמר זילבר חובשת כובעים רבים. היא חוקרת ארגונים, סגנית דיקאן להוראה בביה"ס למנע"ס, ומכהנת כראש מרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית אשר הוקם בשנת 1990 על מנת להוות מרכז אקדמי ללימוד, עיון ומחקר בנושאי פמיניזם ומגדר. תמר באה מרקע אקדמי בפסיכולוגיה ואנתרופולוגיה. היא חוקרת את האופן בו תהליכי התארגנות – פרקטיקות בתוך ארגונים – מושפעים ממערכות המשמעות התרבותיות שבתוכן עסקים פועלים. אחת ממערכות המשמעות שמשפיעות על מה שקורה בתוך ארגונים מתייחסת לתפיסות של נשיות, גבריות והיחסים ביניהם – וכאן החיבור לחקר המגדר ותיאוריה פמיניסטית.

המחקר מלמד כי בשנים האחרונות חל שיפור ניכר באי השוויון הממוגדר. המדד של ה- World Economic Forum בוחן נגישות למשאבים של נשים וגברים, ומראה כי המצב בארצות רבות משתפר – אך עדיין יש פער ניכר, לרעת נשים, בתחומים רבים, כגון נגישות לשירותי בריאות וחינוך, ייצוג פוליטי וייצוג בעולם העסקי. גם המדד הישראלי לאי השוויון המגדרי של מרכז שוות (מכון ון ליר בירושלים) העוקב אחרי אי השוויון בין נשים לגברים בישראל, מלמד כי אחרי שיפור מסוים, בשנים האחרונות אנחנו דורכים במקום ואף חלה התדרדרות בכמה ממדים. 

מחקר רב, בתחומים שונים – כלכלה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, מנהל עסקים, לימודי מגדר ופמיניזם – עוסק בשאלה מה מסביר את אי השוויון בין גברים לנשים וכיצד ניתן לצמצמו. דיברנו עם פרופ' תמר זילבר ושאלנו אותה בנושא.

מהם, לדעתך, החסמים העיקריים לשוויון בין גברים לנשים בעולם הארגוני?

רבים מאתנו מדברים בשיח אינדיווידואליסטי ומאמינים שכל איש ואישה יכולים להתקדם בהתאם לכישורים, למוטיבציה ולמידת ההשקעה שלהם כיחידים. אבל המחקר הסוציולוגי מראה שכולנו נולדים וגדלים לתוך מרחב אפשרויות מסוים הכרוך בזהותנו החברתית (אשכנזים לעומת מזרחים, שחורים לעומת לבנים, מבוגרים לעומת צעירים וכדומה), ורובנו לא מצליחים להשתחרר מהמגבלות המבניות הללו. לפעמים קשה לראות את המבנים החברתיים ואת מערכות המשמעות שמגבילים אותנו, משום שאנחנו לוקחים אותם כמובן מאליו.

בהקשר של נשיות וגבריות, אפשר להבחין בין שתי גישות:  מהותנית והבנייתית.[1] לפי תפיסות שמכונות "מהותניות", כל ההבדלים בין גברים לנשים הם ביולוגיים. מתוך הביולוגיה השונה שלנו נובעים הבדלים פסיכולוגיים, התנהגותיים וגם חברתיים. אם אכן כולם נובעים מהביולוגיה שלנו, הרי שהם מולדים, הכרחיים, אוניברסליים (קיימים בכל מקום) ועל-היסטוריים (פועלים בכל התקופות). בהמשך לזה, אין מה להתווכח איתם – זו דרכו של עולם. מי שמחזיק בתפיסה מהותנית שכזו, מאמין שהסדר החברתי הממוגדר והלא שוויוני הוא טבעי, ולכן מוצדק, ואין דרך – ואולי אין צורך ואין ערך במאמץ – לשנות אותו.

הגישה הפמיניסטית מערערת על התפיסה המהותנית. היא טוענת שההבדלים בין גברים לנשים הם תוצר של הבנייה חברתית ותרבותית שמגדירה את המשמעות של היות אישה והיות גבר, ואת היחסים ביניהם. כלומר, הנשיות, הגבריות והיחסים בין נשים לגברים אינם דבר טבעי. הבחירות שאנחנו עושים (מה ללמוד, במה לעבוד),  איך אנחנו חושבים על עצמנו כגברים או נשים, ואיך אנשים אחרים מעריכים ומבינים אותנו כנשים וכגברים, ומכאן גם מידת ההצלחה שלנו בעולם – כל אלה מושפעים ממערכות משמעות תרבותיות לגבי מגדר. התפיסות הללו – יותר מהכישורים, מוטיבציות ומהשקעה של כל גבר ואשה ספציפיים – משפיעות על תפקודנו. ההבניות התרבותיות הן הרבה יותר חזקות מאתנו כיחידים, ולאורן כל אחת ואחד מאתנו נשפט ונמדד. ההבניה הממוגדרת היא מנגנון רב עוצמה שתורם ליצירת אי השוויון בין נשים לגברים.

תני בבקשה דוגמא של הבניה

סיפור אמיתי מהבית שלי: לפני כמה שנים, כשבתי הצעירה הייתה בת 9, היא מאד התלבטה למה להתחפש בפורים. לבסוף החליטה להתחפש ל- לBunny (בדיוק חזרנו משנתיים של שבתון בארה"ב ולכן היא התחברה לדמות ודיברה אתנו באנגלית). בן זוגי ואני חשבנו שזו חיה נחמדה ולמה לא-שתתחפש ל-bunny. מכיוון ששנינו לא מוכשרים במלאכות יצירה, הוחלט שנקנה לה את התחפושת. רצה הגורל ובאותו היום בו היינו אמורים לנסוע לקניון הייתי חולה, אבא שלה זכה בכבוד ולקח אותה מיד אחרי בית הספר לקניון. עברו שעות, כבר ירד הלילה, והם חוזרים הביתה. הילדה נרגשת כולה,רוצה מיד ללבוש את התחפושת ולהראות לי אותה.  אבל תוך כדי שהיא מדברת, אבא שלה עושה לי סימנים מעל לראשה שאנחנו בבעיה. מה  הייתה הבעיה? הבעיה התבררה ברגע שהילדה חזרה מחופשת – התחפושת היחידה שהם מצאו לגודל שלה, הייתה תחפושת של שפנפנה (playboy bunny). לזכותו של אבא שלה אגיד שהוא הבין שזו לא תחפושת ראויה, והילדה לא יכולה לצאת ככה מהבית, הבעיה הייתה איך מסבירים לה מה לא בסדר בתחפושת הזו. בגלל שהיא ילדה, היא עדיין לא הפנימה את המשמעות התרבותית המינית ש"התלבשה" על דמות החיה התמימה. היא חשבה על שפנה, ולא הבינה שכל מי שיראה אותה, יחשוב על שפנפנה.

הילדה דילגה בבית מראי לראי והייתה מאוד מרוצה ממה שהיא ראתה, אבא שלה ואני ישבנו ליד שולחן האוכל ושברנו את הראש איך להסביר לה מה לא בסדר בתחפושת שלה. ניסינו להסביר לה מהי הבנייה חברתית ועל הפער בין שפנה לשפנפנה, אבל זה לא עבד. ואז הצענו לה להסתכל ב-Google Images כדי לראות מה אנשים שיראו אותה יחשבו. זה היה אחד הרגעים הקשים עבורי כאמא לילדה צעירה, כי ראיתי על הפרצוף שלה איך היא נעלבת מהדימויים המיניים והמשפילים שהיא ראתה, דוגמת הדימוי המצורף כאן. ומכיוון שהתרבות עדיין לא השלימה את תהליך החינוך שלה, היא ראתה בתמונה דבר אחד שאנחנו כבר לא רואים – שזו תנוחה די אינפנטילית, תנוחה של כניעות והשפלה. בו בזמן, היא גם לא רואה מה שהתרבות לימדה את כולנו כן לראות – שהיא אמורה לשאוף להיראות ככה, כי זה "סקסי". הבת שלי הסתכלה בתמונה והרגישה פגועה. היא לא רצתה שזה מה שאנשים יחשבו עליה, ואמרה שכך היא לא רוצה להתחפש.

איך הגענו משפנה לשפנפנה? כיצד החיה התמימה – שפנה – הפכה להיות "שפנפנה", דימוי של מיניות שכולל בתוכו יחסי כוח?  הפער בין "שפנה ל"שפנפנה" הוא פער פנטסטי, במובן המקורי של המילה – כלומר של ניתוק מהמציאות.  והוא תוצר של עבודה תרבותית – של הבנייה קולקטיבית. הפער בין שפנה לשפנפנה מדגים את הפער בין שני מושגים מאד יסודיים בחשיבה הפמיניסטית. זהו הפער בין מין למגדר.

מין הוא הממד הביולוגי של הנשיות והגבריות שלנו. כמו ה"שפנה" – החיה הביולוגית. מגדר הוא כל המטענים התרבותיים המולבשים על הביולוגיה, כל הפרשנויות וההערכות שאנחנו עושים – כתרבות, כקולקטיב חברתי – על הממד הביולוגי וכך יוצרים את ה"שפנפנה". כלומר, ההבנה התרבותית של מהי אישה, מהו גבר ומהם היחסים ביניהם לא נובעת מהביולוגיה  השונה שלנו, אלא היא תוצר של תהליכים חברתיים של פרשנות ושל מתן משמעות והם מערבים יחסי כוח ואינטרסים.

איך כל זה רלבנטי לעולם הארגוני?

חשבו למשל על עבודה שעושים בבית לעומת עבודה שעושים מחוץ לבית. עצם ההגדרה של מהי "עבודה" היא הבנייה, וגם היא הבנייה ממוגדרת כמו ההבנייה של שפנפנה. עבודות הבית כוללות ממד גופני, כגון  לנקות, לכבס, לבשל; ממד רגשי כגון: לדבר, לתמוך, לסייע; וגם ממד קוגניטיבי, כגון: לתכנן תקציב או אירועים משפחתיים. כל העבודות הללו גוזלות הרבה מאוד זמן. אמנם קשה להעריך בדיוק כמה זמן – אנשים נוטים להגזים בהערכת הזמן שהם משקיעים בעבודות הבית, כאשר הם נשאלים בשאלונים, אבל יש שיטות מתוחכמות של יומני זמן שמניבות ממצאים יותר מדויקים. בשיטה של יומן זמן כל נבדק/ת מקבל יומן אלקטרוני, שמצפצף כל חצי שעה או שעה והנבדק מתבקש לכתוב מה בדיוק הוא עשה בזמן הצלצול. על סמך מחקרים מסוג זה אנחנו יודעים להעריך שבבית טיפוסי מקדישים בין 23-43 שעות בשבוע לעבודות הבית. כלומר בין 3-6 שעות ביום!

המחקר גם מלמד שעבודות הבית הללו אינן מתחלקות באופן שוויוני בין בני הבית. אפילו כיום, למרות שגברים עושים יותר ויותר מעבודות הבית – עדיין ברוב הבתים (מדובר על בתים בהם שני בני הזוג עובדים מחוץ לבית), נשים עושות פי שתיים יותר עבודות בית מגברים. לכן הסוציולוגית ארלי הוכשילד (Arlie Hochschild)[2] טבעה את המושג "המשמרת השנייה" – נשים שעובדות מחוץ לבית משמרת אחת, עובדות לפניה ואחריה משמרת שנייה בבית.

לעבודות הבית הללו, שהן בעצם "שקופות", יש ערך כלכלי מאוד גבוה, כפי שמחקרים רבים בכלכלה מלמדים. מה היה קורה לו כל הנשים הנשואות היו מתגרשות המצב  היה מחייב את הגרושים לעשות out sourcing של עבודות הבית? אם עבודות אלו היו נכנסות לחישובים הכלכליים בתור עבודה "יצרנית", זה היה נותן דחיפה מאוד חזקה לפעילות הכלכלית במשק. אבל לא היה מי שישלם כל כך הרבה כסף. אם מדינות היו צריכות לשלם על עבודות הבית, הן היו פושטות את הרגל.

אז איך זה שאותה עשייה, כשהיא נעשית בבית היא לא נחשבת "עבודה" וכאשר היא נעשית מחוץ לבית היא נחשבת "עבודה"? יש כאן ביטוי לתהליך הבנייה רב עוצמה שמשפיע על איך שאנחנו תופסים ומעריכים מהי "עבודה", ומעורבות בתהליך תפיסות ממוגדרות. תפיסות אלו הן שמאפשרות את ההפרדה בין עבודת גברים, שמתוגמלת היטב, לבין עבודת נשים שאינה מתוגמלת כלל.

תוכלי לפרט מה הופך את העבודות הללו לשקופות?

פועלות כאן שלוש מערכות משמעות, שלוש הבניות שביחד מצליחות להעלים את עבודות הבית ולהפוך אותן לשקופות ושלושתן קשורות לאופן שבו התרבות שלנו מבנה נשיות וגבריות.

ראשית מעורבת כאן ההבנייה של מרחב פרטי לעומת מרחב ציבורי, שפועלים לפי לוגיקות לגמרי שונות. כפי שטענה חוקרת ארגונים בשם ג'ויס פלטשר (Joyce Fletcher), במרחב הציבורי – בעולם העבודה, בארגונים – התפיסה היא שאני עושה דברים כי אני צריכה לעשות אותם. אני רוצה לקבל  קרדיט על מה שאני עושה, לקבל כסף, ולכן אני מתחשבנת על כל מה שאני עושה. בנוסף יש לנו תפיסה שעבודה שנעשית במרחב הציבורי היא מורכבת ודורשת למידה. לעומת זאת, ההבניה של עבודה שנעשית בבית, במרחב הפרטי, שונה לגמרי. בבית לא עושים חשבון אלא רק עושים מאהבה ולא מתחשבנים. אנו גם מאמינים שהכישורים והיכולות שבאים לידי ביטוי בעבודה בבית הם מולדים כביכול, ובכלל לא מורכבים, אז מה פתאום שנשלם עליהם?  כל מה שאני עושה בתור רעייה ואמא אמור להיעשות מתוך אהבה ואכפתיות כדי לתמוך בבן הזוג ,לגדל את הילדים, להקים ולקיים את המשפחה.

זוהי הבנייה, שהרי אותו המאמץ ממש כשהוא נעשה בידי מישהו אחר, על ידי מטפל/ת, מבשל/ת, מנקה למשל – מקבל ערך כלכלי. אבל כשהמאמץ הזה נעשה בידי האישה, בת המשפחה, ובתוך הבית, אין לו ערך כלכלי.

ההבניות הללו של ההבדל בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי מועברות אלינו דרך הרבה מאוד ערוצים – חינוך מההורים, מבית הספר, מסרטים, מספרות ועוד ועוד – לאורך כל החיים. ההבחנה בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי אינה חדשה, נשים תמיד נתפסו כקשורות למרחב הפרטי, בעוד שגברים נתפסו כקשורים למרחב הציבורי. כך, מאמץ של גברים נחשב "עבודה", נחשב מורכב, נחשב דבר שיש לתגמל עליו. ומאמץ של נשים נחשב כנתינה מתוך אהבה שלא אמורים להתחשבן עליו. בצורה כזו, עבודת נשים נעשית שקופה.

הזכרת שלוש מערכות משמעות, מהן השתיים הנוספות?

הבנייה נוספת היא ההבנייה הרומנטית של זוגיות. החברה והתרבות שלנו מחנכת נשים שפסגת השאיפות שלהן היא חתונה, מערכת יחסים זוגית, והיא מחזקת את מקומה של האישה בבנייתה ותחזוקתה של המשפחה ושל הבית. הבנייה שלישית היא ההבנייה של מוסד המשפחה כשלעצמו. התרבות שלנו מאדירה את המשפחה ואת הבית כמקום החם ביותר והמוגן ביותר, למרות שלחלק מהאנשים זה דווקא המקום הקשה ביותר.

אנחנו מחונכות לחשוב שככל שאנחנו מצליחות בעבודה, הסיפוק האמיתי וההצלחה האמיתית צריכים לבוא מהבית, מהזוגיות ומהילדים, זה המסר שמעבירים לנו כל הזמן. ואם כך, אנחנו גם נבחנות על פי איך שהבית נראה, כמה הוא נקי ומסודר וכמה האוכל טעים וכולם לבושים בבגדים נקיים – ולכן אנחנו מוכנות לשאת בנטל הלא שיוויוני של עבודות הבית, כי כך מחנכים אותנו. זה חלק מעסקת החבילה של האושר הזוגי והמשפחתי.

ההתייחסות לעבודות הבית כ"עבודה לא יצרנית", כעבודה שאין לה ערך כלכלי – היא תוצר של מערכות משמעות משותפות ושל תהליכים חברתיים והיסטוריים.[3].  אלה מערכות משמעות ברמת החברה society, ואף אחת ואף אחד לא יכול לשלוט עליהן באופן אישי. אבל מערכות המשמעות הללו מייצרות הבניות שכולנו  כבולות וכבולים בתוכן. מצד אחד אפשר לומר שאלה רק הבניות, אבל מצד שני אלה הבניות מאוד חזקות שאנחנו מקבלים אותן כמובן מאליו של חיינו, ולא מערערים או מהרהרים עליהן. לכן אנחנו גם לא רואים שהן יכולות להיות מאד מדכאות ומשתתפות בהבניית הסדר החברתי הלא שוויוני.

מה ההשלכות של ההבניות הללו? האם מדובר רק בהפחתת הערך הכלכלי של עבודת נשים בבית?

לא. זה יותר מכך.  יש קשר ישיר בין חלוקת העבודה בתוך הבית לבין היכולת של נשים להשתתף בשוק העבודה מחוץ לבית. המחקר מלמד שנשים משתתפות פחות בשוק העבודה מחוץ לבית ועובדות יותר בחלקיות משרה. לכן הן גם מרוויחות פחות כסף מגברים. כל זה קשור קשר ישיר לחלוקת העבודה הלא שוויונית בתוך הבית – שאנחנו מתעלמים ממנה כי כאמור אנחנו בכלל לא מתייחסים למאמץ של נשים בתוך הבית בתור עבודה.

מה ניתן לעשות?

הבניות כמו ההבנייה של עבודות הבית כעבודות "שקופות" מתקיימות בכל הרמות של הסדר החברתי, ולכן צריך לטפל בהן בכל הרמות הללו.

קודם כל, ברמה האישית. ככל שנשים וגברים יהיו מודעים להבניות הללו, זה ישפיע על היכולת שלהם לדרוש שינוי, לדרוש לעצמם זכויות ויחס אחר. המחקר מלמד שכאשר אנשים מודעים להבניות ממוגדרות ומחזיקים באידיאולוגיה מגדרית שוויונית, חלוקת העבודה אצלם בתוך הבית היא יותר שוויונית.

מבחינה זוגית ומשפחתית, המשמעות היא שצריך לבחון מחדש ולו במידה מסוימת את כוחה של הרומנטיקה. מלבד אהבה ונתינה בלא חשבון, בכל זוגיות יש גם יחסי כוח ויש תן וקח. החלוקה של עבודות הבית היא חלק מיחסי הכוח הללו. צריך להיות מוכנים להתווכח ולנהל משא ומתן בין בני זוג ולדעת שיש לזה מחיר.

ברמת הארגון, מנהלים ומנהלות צריכים לקחת בחשבון שלעובדים שלהם יש גם בית, ושמה שקורה בתוך הבית שלהם משפיע על היכולת שלהם לבוא לידי ביטוי בעולם הארגוני. לא הכל תלוי רק בכישורים ובמוטיבציה ובהשקעה אישית. ארגונים יכולים להפעיל מדיניות ידידותית למשפחה ולסייע לעובדות ולעובדים  להביא את עצמם לידי ביטוי מלא בכל מרחבי החיים שלהם.

לבסוף, יש את הרמה של החברה בכללותה. צריך לשנות את כללי המשחק ברמה של מדיניות וחוקים. למשל, מדיניות מס (כמו זיכויי מס כנגד עבודות הבית והשגחה על הילדים) או מדיניות חינוך (שעות לימוד, חפיפה בין חופשות של הילדים לאלה של ההורים).

לסיכום, את אופטימית?

אני אופטימית כי התקדמנו כבר הרבה מאוד – לולא המאמץ הגדול של דורות של פמיניסטיות לפניי, לא הייתי יכולה להיות חוקרת ומרצה באוניברסיטה ואת כנראה לא היית יכולה לראיין אותי – שתינו לא היינו לומדות בבית הספר (כי פעם האמינו, למשל, שלימוד של נשים פוגע בפריון שלהן). ואם היינו לומדות לא היינו מורשות לצאת מהמרחב הביתי ולהתפרנס ולהתנהל בעצמאות בעולם. מתוך השינוי שכבר התרחש, שהינו תוצר של מאבק ארוך של נשים וגברים רבים, אני יודעת כי הבניות הן אמנם מאוד חזקות  אבל הן גם ניתנות לשינוי, במאמץ משותף של כולנו ולמען כולנו. כפמיניסטית, אני אופטימית בהגדרה.

 


[1] Crawford & Fox (2007), From Sex to Gender and Back Again. Feminism & Psychology, 17(4)

 

[2] Fletcher, J. (1999). Disappearing acts: Gender, power, and relational practice at work.

 

[3] פולברה, ננסי (1996). עקרת הבית והחשבונאות הלאומית. תיאוריה וביקורת 9, עמ' 175-188

ברקוביץ', ניצה (1996). על עקרת הבית והחשבונאות הלאומית. תיאוריה וביקורת 9, 189-197

Folbre, Nancy 1991. "The Unproductive Housewife: Her Evolution in Nineteenth Century Economic Thought. Signs, 16(3): (484-563).

Siegel, RB (1998). Valuing housework - Nineteenth-century anxieties about the commodification of domestic labor. American Behavioral Scientist, 41(10): 1437-1451.

 

הוסף תגובה