מאת עליזה בוסביב
במחזור האחרון של תואר ה-MBA, למד סטודנט שלא התאים לפרופיל הרגיל של הסטודנטים סביבו. המרצים דיווחו על מוטיבציה גבוהה, השתתפות ערה בשיעורים, ושאיפה למצוינות. הסטודנטים האחרים דיווחו על בן זוג משקיען לעבודות. העניין הוא, שבעוד ממוצע הגיל בתכנית ה MBA הוא 30, הסטודנט הזה חגג לא מזמן 76. ולא רק זה, אלא שה-MBA הוא רק אחד משלל התארים שהוא צבר במהלך חייו. החל מנווט פאנטום בחיל האוויר, מהנדס אווירונאוטיקה, תא"ל במילואים, שבוי מלחמת ההתשה, חבר בצוות המתרגמים האלמותי של הספר "ההוביט", נספח חיל האוויר בוושינגטון, ממונה על פרויקט הלביא, אבא וסבא. הסטודנט הוא מנחם עיני, שבגיל 76 עומד לקבל תואר MBA מהאוניברסיטה העברית. לקראת טקס הסיום של מחזור 2014, בחרתי להיפגש עמו בדירתו בתל אביב ולשמוע את סיפורו המרתק. גיליתי אדם צנוע ואופטימי שנהנה מעצם העשייה. בעיקר למדתי ממנו שמכל התנסות בחיים אפשר ללמוד, ושתמיד אפשר לשאוף להגיע גבוה יותר ורחוק יותר.
בואו נחזור אחורה בזמן ל-1970, הרבה לפני שנולדתי. אחרי האופוריה של מלחמת ששת הימים, בשנים הקשות של מלחמת ההתשה. מנחם היה אז נווט פאנטום בחיל האוויר, כבר נשוי ואב לשתי בנות. ביולי של אותה שנה הוא יצא עם מפקד טייסת הפנטומים, שמואל חץ, לתקיפה באזור תעלת סואץ. מטוסם נפגע מטיל נ"מ מצרי. חץ התרסק עם המטוס, מנחם צנח, נפצע ונפל בשבי. על מה שהתרחש באותה טיסה מספר מנחם בספר "חליפת לחץ"; "אני לא יודע איך עשיתי את זה, אבל הצלחתי לשלוף את מכשיר הקשר האישי שלי מן הסרבל וליצור קשר עם זוג פנטומים אחר שהיה באוויר.סיפרתי לטייס שאני פצוע קשה ואחר כך דיווחתי שאני רואה משאית עם חיילים מתקרבת למקום ושהחיילים יורדים ממנה ובאים לקראתי. אמרתי לו: 'הם מתקרבים, תמסור דרישת שלום בבית, תגיד שאני חי'. סגרתי את מכשיר הקשר. אני חושב שזה היה מקרה ראשון בעולם של נפילה בשבי בשידור חי".
שלוש וחצי שנים בילה מנחם בשבי. את השנה הראשונה עשה בבית חולים ואת השאר בבית הסוהר במצרים ביחד עם עוד שבויים ישראלים. אם נראה לכם שהם ישבו שם בחיבוק ידיים וספרו את הימים עד השחרור, אתם טועים. את הזמן הם ניצלו כדי לתרגם לעברית ספר, ולא סתם ספר, אלא את ה"הוביט" של ג.ר.ר. טולקין. מנחם סיפר לי על השתלשלות האירועים- "הרעיון היה כזה - אחד הטייסים שהיו בשבי היה יליד ארה"ב, הוא קיבל ספרים באנגלית מאחיו וביניהם את ההוביט. רק ארבעה מאתנו יכלו לקרוא את הספר באנגלית והוא מאוד מצא חן בעינינו. זה תפס אותנו מאוד כי זה ספר פנטזיה וכשאתה שבוי אתה די משתעשע בפנטזיות, אחרת איך תנחם את עצמך במקום כזה שאתה לא יודע מה גורלך ומה קורה אתך? עלה בדעת אחד מאתנו שאולי נתרגם אותו לטובת אלה שלא יכלו לקרוא אנגלית. זה היה מתוך רצון להביא להם מתנה. זה התנהל בנחת, הבחור האמריקאי ידע אנגלית טוב אך העברית שלו הייתה מוגבלת אז עבדנו כולם יחד וערכנו את זה. כשהשתחררנו מהשבי היו לנו שבע מחברות בהן היה כתוב התרגום. רמי הרפז, שהיה מנהיג הקבוצה, הלך לזמורה ביתן, דיבר איתם וגילה שכבר היה תרגום עברי שנעשה בארץ, בסביבות אותה תקופה, ולא ידענו עליו. זמורה ביתן לא רצו להוציא עוד תרגום אבל אמרו שאם חיל האוויר יקנה 5000 עותקים ויחלק לילדי חיל האוויר אז הם יסכימו להוציא את הספר. חיל האוויר הסכים לקנות וההוצאה לא הפסידה, זה הפך להיות לתרגום המקובל."
עם שחרורו מהשבי, מנחם המשיך לשרת את מדינת ישראל ולקח על עצמו את משימת הניהול של פרויקט הלביא, אחד הפרויקטים הגדולים שנעשו בארץ מאז ומעולם. במונחים של היום מדובר בפרויקט של עשרים מיליארד שקל. הוא תמיד ידע שזה פרויקט שהוא ירצה לנהל, אליו שאף להגיע, ובדיעבד הוא מתאר את החוויה כ"משימה הניהולית הכי גדולה שלקח על עצמו".
בתור סטודנטית ל-MBA בעצמי, הרגשתי שיש בפני הזדמנות ללמוד תובנות מהמנהל של אחד הפרוייקטים הגדולים ביותר שנעשו בישראל מאז ומעולם שלא ניתן לקבל באף שיעור באוניברסיטה.
ביקשתי ממנחם לספר לי על האתגרים שנתקל בהם בעת ניהול פרויקט בסדר גדול כזה. "המנהלת שעמדתי בראשה הייתה מאורגנת בצורה שהצליחה למצוא את האיזון בין החלקים האזרחיים והצבאיים. היה לנו כ-180 חוזים בארה"ב על מגוון מערכות וכ-4,000 אנשים עבדו בפרויקט בתעשיות בארץ. ההוצאות הלכו וגדלו והתכנון היה שההוצאות יגיעו ל-400 מיליון דולר בשנה. כלומר, בערך מיליון ורבע דולר ליום! המשמעות היא שעיכוב של יום למעשה גורר ייקור של הפרויקט במליון ורבע דולר. ולכן האתגר הכי חשוב מבחינתי היה לעמוד בלוח הזמנים. אתגר שני נגע לעניין האיכות, הדיוק והגדרת הפונקציות של המטוס. זה הוביל ל"תכניות דיאטה" כדי לדאוג שהמטוס ישקול כמה שפחות ועוד תכניות שונות."
בנוסף, מנחם סיפר כי במהלך תקופתו כראש הפרויקט נתקל במחסומים שונים של ידע, בעיקר ידע ניהולי. "לא תמיד ידעתי לפתור את כל הבעיות שעלו, יכולתי להתייעץ עם אנשים אבל היו כמה בעיות שהיו פשוט בלתי פתירות עבורי. בדיעבד, יתכן שאם הייתי עושה את התואר השני במנהל עסקים לפני ניהול הפרויקט זה היה יכול לעזור לי." אני מבקשת ממנו לסכם את החוויה והוא משתמש במילים כמו קשה, תובעני, אבל גם מספק ומהנה.
אחד מגורמי ההנאה האלו נבעו לטענתו מעבודתו הצמודה עם יצחק רבין, שכיהן באותה תקופה כשר הביטחון. מנחם סיפר שהם עבדו ביחד במשך 4 שנים באופן יומיומי. "הייתה לי המון אינטראקציה אייתו, דיברנו כמעט כל יום. אני זוכר שהוא היה אדם חריף שכל בצורה יוצאת דופן, והוא היה בן אדם ישר ללא פשרות. אני מאוד אהבתי אותו ומאוד הערכתי אותו."
בשלב זה בשיחה, כשאני עדיין מרותקת לסיפורו, מנחם הרגיש צורך להתנצל בפניי ולקוות שהסיפור מספיק מעניין. הצניעות שלו הדהימה אותי, קשה להבין איך אדם כה מוצלח עם הישגים יוצאי דופן חושב שסיפור חייו, ועוד סיפור שכזה, יכול לא לעניין מישהו.
שאלתי אותו מדוע אחרי כל כך הרבה ניסיון בניהול הוא רצה לבוא ללמוד לתואר שני במנהל עסקים, ובייחוד באוניברסיטה העברית. "הרבה אנשים סביבי, כולל חברים קרובים, הסתכלו על הבחירה הזאת ללמוד לתואר שני כעת כקוריוז. אני אומר להם שהסיבה שבחרתי ללמוד היא כדי לדעת מה היו השגיאות שעשיתי בתור מנהל. רציתי ללמוד באוניברסיטה העברית כי זה בית הספר הכי טוב בארץ. אני שמח מאוד על הבחירה שלי." זה, אגב לא התואר השני הראשון שלו - לפני שהגיע לאוניברסיטה העברית הוא סיים תואר שני במדע המדינה בהצטיינות מאוניברסיטת ת"א ואף שקל להמשיך לדוקטורט.
מנחם בחר ללמוד בהתמחויות של שיווק ואסטרטגיה שהיו פחות מוכרים לו מניסיונו האישי. "הקורסים בשיווק היו מדהימים בעיני. היה קורס אחד על ניהול קשרי לקוחות, של ד"ר רננה פרס, והיה נדמה לי שאתה יכול לצאת מהשיעור וליישם באופן מיידי את מה שלמדת. היו כמובן עוד קורסים כאלה ובסך הכל הרגשתי שזה מאוד מעשי."
חלק מהחוויה, לדבריו, היה לעבוד עם הסטודנטים הצעירים. הוא לא וויתר על עבודה בצוותים ולמד עם כל האחרים לקראת המבחנים ובפרויקטים קבוצתיים שונים. הוא מתאר את חווית הלימודים כחוויה מהנה ומיוחדת. "כיף לעבוד עם הצעירים" כדבריו, "החוויה מלמדת אותך לקח שאני מודה שלא נכשלתי בו וזה להגיד "כשאנחנו היינו צעירים..", הצעירים של היום בהחלט לא פחות טובים. "היה מקרה למשל בו כמה סטודנטיות עמדו בהפסקה ודיברו ביניהן, עמדתי בצד ופשוט הופתעתי לשמוע דברים כל כך חכמים. זה למעשה קרה לי במהלך כל התואר, זה היה מגע מאוד מעניין ומאוד נהניתי ממנו." ופער הגילים? ופערי הניסיון? "מבחינת יכולת, היו סטודנטים מדהימים בקורסים, לא הרגשתי עליונות בשום צורה. זה נכון שהיה לי יותר ניסיון מעשי ואף תיאורטי, משום שלקחתי קורסים בניהול בהרווארד לפני שהתחלתי לנהל את פרויקט הלביא, אך עדיין מאוד התרשמתי מהסטודנטים."
לא מפתיע כי הניסיון שצבר יכול לעזור לסטודנטים צעירים בתחילת הדרך. על כן, מנחם הסכים להשתתף בתכנית המנטורים של בית הספר ולהעביר הלאה את הידע שצבר. "אני בעיקר מדבר איתם מניסיוני, מנסה להעביר הלאה את הכלים שקיבלתי ואני מקווה שאני עוזר להם." אפשר להגיד שמנחם היה סוג של מנטור גם לסטודנטים שלמדו אתו, להם היה מספר סיפורים מחייו ואף העביר הרצאה על סיפורו בקורס באסטרטגיה לאחר שהסטודנטים והמרצה ביקשו.
כיום מנחם בדרך להישג הבא - תואר שני בתולדות האומנות באוניברסיטת ת"א, אותו הוא לומד ביחד עם אשתו וכל זאת תוך הנאה מהדרך ועניין. יש לו שלוש בנות ושבעה נכדים והוא מבלה את ימיו בביתו בכרמי יוסף ובדירה בתל אביב. לקראת טקס הסיום, שאלתי את מנחם מה יש לו להגיד למחזור הסטודנטים שמסיימים. בגישתו הייחודית והאופטימית הוא אמר כי הוא מאמין שכיוון שהאנשים שלומדים באוניברסיטה העברית הם מהרמה הגבוהה ביותר, לא יכול להיות שמישהו מחבורה כזאת ילך לאיבוד ולא ימצא את דרכו. אמנם זהו תהליך לא פשוט, אך כל אחד ימצא את מקומו ובסופו של - דבר השמיים הם הגבול.