נניח ואתם או מישהו שאתם מכירים (חס וחלילה, טפו טפו טפו) צריך לעבור הליך רפואי מסוים או ניתוח. בפני אותו אדם עומדות שתי חלופות- לפנות למערכת הרפואה הציבורית, החינמית אך בעלת קיבולת מוגבלת שתדרוש מהמטופל זמן המתנה לתור הניתוח, או אלטרנטיבה אחרת- רפואה פרטית, יקרה אך זמינה, שתקבע למטופל ניתוח למחר בבוקר. בשלב הזה אתם לא מודעים בכלל לאיך הבחירה שלכם תשפיע על הרווחה החברתית הכוללת ומה הקשר בין שני אלה. למזלנו, ד"ר בנימין (בני) עוז חקר את הנושא במחקר מרתק המפורט כאן לפנינו.

שירותי רפואה כמשאב חברתי

ההסתכלות במחקר היא במשקפיים חברתיות- שירותי רפואה כמשאב חברתי ולא כלכלי במושגים של רווח. "העניין הוא לנסות להבין איך כדאי להתייחס לדחיפות שונה של מטופלים שונים במערכת הבריאות. מצד אחד, היינו רוצים שיטפלו קודם במי שסובל יותר, וגם מתמטית זה הכי יעיל אם רוצים למזער את סך כל הסבל שיש. אך אם ישנה אלטרנטיבה בדמות של רפואה פרטית, מבלי להתייחס לתשלום אותו יצטרך לשלם הפציינט בשימוש השירותים של רפואה זו, הפניה לשם מפנה משאבים לרפואה הציבורית ובכך הרווחה החברתית בסך הכל תהיה גבוהה יותר", מספר ד"ר בני עוז.

כשמוסיפים לסיפור הזה התנהגות תועלתנית של הפציינטים עצמם, המצב נהיה מסובך יותר, במיוחד כשמדובר בפציינט עם מצב רפואי חמור הדורש טיפול מיידי. אנו יודעים לחזות כי אם יפנה לרפואה הציבורית, יקבל קדימות עקב תעדופו על פני פציינטים עם בעיה רפואית חמורה פחות. מה הבעיה? ובכן, כאמור, בהסתכלות רחבה זה לא המצב האידיאלי מבחינת רווחה חברתית. אם מסתכלים על מדדים חברתיים, עדיף לכולנו כחברה שאותו פציינט יפנה לרפואה פרטית, שם יטפלו בו באופן מיידי מבלי 'לגזול' משאבים מהרפואה הציבורית. כך יקרה שפציינטים בעלי בעיה רפואית קלה יותר, בבואם לגשת למפעיל הציבורי, יקבלו נגישות מהירה יותר לתור שלהם מבלי להמתין נואשות. ואכן, נמצא במחקר, כי מערכת הרפואה הציבורית משמשת בעיקר את שתי תתי-האוכלוסיות הקיצוניות, אלו עם המצב הרפואי הפשוט או הקל ביותר ואלו עם המצב הרפואי המורכב או החמור ביותר, בעוד שמקרי הביניים הם אלו הנוטים לבחור במפעיל הפרטי. במקרים כאלו הרווחה החברתית עשויה להיות מינימלית ביותר.

"אנחנו יודעים שאנשים מתנהגים בצורה אסטרטגית ועושים מה שהכי טוב להם ברמה האישית באינטראקציה עם אנשים אחרים. בעולם תורת המשחקים, התוצאות של התנהגות כזו עלולות להיות לא אינטואיטיביות, מפתיעות ופרדוקסליות. ממצאי המחקר אומנם לא הפתיעו אותי ברמת המאקרו, אך ברמת המיקרו, כן מדובר בתוצאות לא רגילות בתחום הזה", מספר ד"ר עוז.

שורה תחתונה

"המסר הגדול יותר מהמחקר מופנה למערכות הבריאות באופן כללי ולבתי החולים בפרט, על היותם מתעדפים פציינטים ולפיכך עלולים ליצור מצב לא רצוי שהחברה עלולה להינזק ממנו. כלומר, יש מקרים בהם כדאי להתעלם מחומרת המצב הרפואי ולתעדף בצורה אחרת או לעודד את המקרים החמורים לבחור ברפואה פרטית".

מובן לכל שרפואה פרטית עולה כסף ולא מעט, ולא כולם יכולים להרשות זאת לעצמם. אך אם זה תלוי בד"ר בני עוז, המדינה או קופות החולים צריכות לעזור בסבסוד טיפולים פרטיים עבור אנשים הזקוקים לעזרה זו, כדי למנוע מהמטופלים לא לבחור בדרך הפרטית רק בגלל עניין התשלום. בצורה כזו, המערכת כולה תרוויח מכך. "כל זמן שזה לא קורה, אנחנו יוצרים פה חלוקה שהיא אינה יעילה", מסכם ד"ר עוז.

הבנק הבינלאומי הגדיר - חשיבה אנליטית נחשבת לאחד הכישורים המבוקשים ביותר בעולם העבודה הנוכחי. אבל מהי חשיבה אנליטית? וממה היא מורכבת?

במחקרה, ד״ר שרון אריאלי-לנגר ושותפותיה, ד"ר עדי עמית (האוניברסיטה הפתוחה), הדוקטורנטית שרי מנצר וניבה פרוצקי, מבחינות בין שני המרכיבים העיקריים של חשיבה אנליטית – חשיבה שיטתית וחשיבה מעמיקה.

עד כה, החשיבה בעת קבלת החלטות הוגדרה על ידי שני מנגנונים מרכזיים – מנגנון שיטתי ומנגנון אינטואיטיבי. בעוד שהראשון מונע מחשיבה מתוכננת, בעלת דפוסים וחוקיות מוגדרת היטב; השני מונע מחשיבה ספונטנית ואסוציאטיבית, שמקשה על האדם להסביר כיצד הגיע למסקנה מסוימת או לתובנה.

למרות שההגדרות הללו אינן מתייחסות למידת העמקה של החשיבה, החוקרות מצאו כי לאורך השנים לעיתים קרובות קישרו בין חשיבה מעמיקה לחשיבה שיטתית ובין חשיבה שטחית לחשיבה אינטואיטיבית. אולם הקשרים, שלכאורה נראים לנו אינטואיטיביים, לא נבדקו באופן אמפירי מסודר. זוהי המוטיבציה העיקרית שהוליכה את החוקרות – לגלות יותר על הקשרים בין סגנונות החשיבה השונים.

בסדרה של מחקרים בהם שילבו החוקרות מתודלוגיות מגוונות כמו מחקרים מתאמיים, מטא-אנליזה וניסויים, הן הצליחו להראות כי חשיבה מעמיקה אינה קשורה באופן בלעדי לחשיבה שיטתית. במילים אחרות, הן מצאו כי גם אם אדם מנתח נתונים לעומק, אין בהכרח שהוא חושב בצורה שיטתית, באותה מידה הוא יכול היה להיות מובל על ידי אינטואיציה.

אז מה הקשר בין חשיבה שיטתית למעמיקה? למה תמיד הנחנו שהם באים ביחד?

ובכן, כנראה שמדובר בהטיה תרבותית. החוקרות מצאו כי בתרבויות מערביות אינדיבידואליסטיות אנשים נוטים להאמין כי חשיבה שיטתית ורציונאלית היא חשיבה איכותית יותר. אבל אין הדבר בהכרח נכון. מה שקובע האם החשיבה היא איכותית או לא היא רמת ההעמקה שלה, ולאו דווקא אם היא נעשית במנגנון שיטתי או אינטואיטיבי.

אז גם אם אתם רציונליים, וגם אם במקרה, אולי כדאי שנקדם בראש ובראשונה חשיבה מעמיקה – לא משנה מאיזה מנגנון היא הגיעה.

השיחה עם ד״ר בנימין (בני) עוז כמעט שלא יצאה לפועל. בין חגים, שיחות שבורות ותחילת שנה אקדמאית, איכשהו הצלחנו לדחוק את הריאיון. ומזל שכך, כי זו הייתה אחת השיחות המעניינות שהיו לי בזמן האחרון.

ד״ר בני עוז, ראש ההתמחות בחקר ביצועים בMBA, רק בן 36 והספיק לא מעט. עוז גר בבית הכרם עם אשתו וארבעת ילדיהם, והוא הצטרף לביה״ס למנהל עסקים לפני 3 שנים (״בדיוק!״), לאחר שסיים פוסט דוקטורט בסטטיסטיקה בניו-זילנד. בזמנו הפנוי הוא מנגן בחצוצרה ואפילו חבר בהרכב ג׳ז.

החלטה גורלית

המשיכה לסטטיסטיקה הגיעה די במקרה. ״הייתי עתודאי, בן 18, לא מבין כלום מהחיים. רציתי ללמוד כלכלה וחייבו אותי להירשם לדו-חוגי. נרשמתי לחוג כלשהו, נכנסתי לשיעור הראשון והבנתי שעשיתי טעות. החוגים היחידים שנותרו זמינים היו סוציולוגיה או סטטיסטיקה, וחוץ מזה ששניהם מתחילים בסמך לא ידעתי עליהם שום דבר״. וכך, במעין אדפטציה ל״דלתות מסתובבות״, עוז התחיל את הלימודים בסטטיסטיקה והתאהב.

״חקר ביצועים הוא תחום שמנסה לקחת תופעות מהעולם האמתי, ולייצג אותן באמצעות מודלים מתמטיים״, מסביר לי ד״ר עוז. ״אני מתעסק במה שנקרא מודלים סטוכסטיים, מודלים שמערבים אי-וודאות ואקראיות״.

מתוך המודלים הללו, עוז חוקר תורים. כן, תורים. כאלו שמלאים באנשים חורקי שיניים שממתינים (בסבלנות?) למתן שירות. ״תורים יש בכל מקום, מתור של ילדים (בוכיים) שמחכים לנדנדות בגן משחקים, ועד למטוסים באוויר, שצריכים לעשות סיבובים מסביב לשדה תעופה עד שהם יוכלו לנחות״. התופעה המעניינת מתרחשת דווקא במערכות שיש בהן הרבה ״רעש״, אקראיות. למשל בפקקים, כאשר תנאי הדרך לא צפויים, או בהמתנה לשירות לקוחות, כאשר לקוחה אחת מסיימת בדקה, והשני אחריה מתעכב וצועק במשך רבע שעה. במצבים הללו השונות היא זו שיוצרת את העומס, ולאו דווקא כמות האנשים.

״מערכת כזו בנויה מהחלטות של אנשים״, מסביר לי עוז. כל החלטה שכל אחת מאתנו מקבלת משפיעה בסופו של דבר על הרווחה של אנשים אחרים. ההחלטה שלנו באיזה שעה לצאת בבוקר, למשל, משפיעה על העומס בכביש, אך גם בעצמה מושפעת מהעומס.

מי אמר שכסף לא קונה אמפתיה?

״פרטים מתנהגים בצורה שהיא לא נכונה או רצויה חברתית לעיתים קרובות בגלל שלא אכפת להם מנזקים שהם גורמים לאנשים אחרים״. לכן, הרגולטורים (ממשלה, קובעי מדיניות, הורים וכו׳) צריכים להבין כיצד לגרום לאנשים להפנים את ההשפעות החיצוניות שהם גורמים לאנשים אחרים, ולעודד אותם להתנהג בצורה יותר מתחשבת. כאן בדיוק נכנס הפן הכלכלי – מסים. ״ברגע שמטילים עלייך מס מחייבים אותך לחשוב, ובעצם קונסים אותך על הנזק שאת גורמת לאחרים״.

עוז מתאר את המציאות כג׳ונגל, מעין קרב מתמיד על נגישות. בגלל שהבעיה קיימת בקנה מידה כה רחב, הפתרון אינו מופנה אל הפרטים בחברה ועל העלאת רמת המודעות והאמפתיה, אלא אל הרגולטורים וקובעי המדיניות. ״זאת הנקודה העדינה פה, את לא צריכה לקום בבוקר ולהתחיל להתחשב בכולם. דרך המסים הנטל עובר ממך, מהרצון הטוב שלך, לקופת המדינה״.

במחקר שביצע לאחרונה, עוז בחן את מערכת הבריאות. מטופלים במגוון מצבים רפואיים, קלים וקשים, נמצאים בדילמה - האם ללכת למערכת הבריאות הציבורית עם העומס והתורים, או לרפואה פרטית ולקבל טיפול מהר? התוצאה היא ששני הקיצונים, הקלים והקשים ביותר, הם אלו שמעמיסים על מערכת הבריאות הציבורית, ודווקא מצבי הביניים הולכים לרפואה הפרטית. באופן פרדוקסלי, מוסיף עוז, כי ההאמנה המוסרית שלנו היא זו שיוצרת חוסר שוויון חברתי, ״דווקא בגלל העובדה שאנחנו רוצים לטפל במקרים הדחופים קודם, אנחנו יוצרים עיוות בתמריצים של הלקוחות״.

תגיעו, התגעגענו. יהיה כיף!

בתור סטודנטית שנכנסת לשנה ב׳, שיתפתי את עוז בחששות לקראת החזרה ללימודים פרונטליים, שמערערת את הנוחות החמימה שליוותה אותי בזום. הוא צוחק ומסביר ״ברגע שאת נמצאת בכיתה, זה גורם למרצה להתנהג אחרת, להסתכל בעיניים. שאלות זה לא רק בשבילך, זה בשביל כולם. כשאת שוקלת את השיקול הפרטי שלך, את מזיקה לסביבה. מעניין שגם כאן אנחנו צריכים לעודד אתכם לחשוב גם על הפן הזה ולעודד אתכם לבוא״.

המחשבה על החזרה ללימודים, גורמת לחיוך ענק להתפרש על פניו של בני. ״התגעגעתי. חליתי בקורונה, וסבלתי מפגיעה בלב. אז ברמה האישית זו מעין סגירת מעגל. אני מאוד שמח ומקווה שנצליח לחזור לאיזושהי שגרה. בשום קורס בשנתיים האחרונות לא הרגשתי שהצלחתי לתת את אותה חוויה לסטודנט שנתתי קודם״. עוז מסכם בעיניים נוצצות ״תגיעו, התגעגענו. יהיה כיף!״.

בפעם הבאה שתזמינו מנה ממסעדה, מה תבחרו להזמין - מנה שבן הזוג שלכם ניסה פעם ואמר שהיא לא רעה, או מנה חדשה ולא מוכרת שאולי תהיה טעימה יותר, אבל אולי גם תהיה גרועה?

כשאתם בוחרים לצפות בסדרה חדשה בנטפליקס, האם תבחרו בסדרה ששמעתם מחברים שהיא נחמדה, או שתהיו הרפתקנים ותבחרו סדרה חדשה לגמרי ולא מוכרת – שתהיה מוצלחת יותר, ואולי פחות?

המתח שבין הסתמכות על המוכר והבטוח ובין השאיפה לחקור ולגלות אופציות חדשות שהן אולי מסעירות יותר, עומד בבסיס המאמר החדש שפרסמה ד"ר שהם חשן-הלל, חברת סגל בבית-הספר למנהל עסקים ובמרכז פדרמן לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית, ביחד עם ד"ר יוג'י ווינט ואיילת פישבאך מבית הספר למנהל עסקים בות' באוניברסיטת שיקגו, ויאנפינג טו מאוניברסיטת פלורידה.

המאמר פורסם בכתב העת היוקרתי Journal of Personality and Social Psychology

במחקר עוסקים החוקרים בדיוק בשאלה הזו. בפרט, הם בודקים מצבים בהם האפשרות המוכרת היא בינונית (למשל, סרט שמדורג בינוני), והאפשרות הבלתי מוכרת אינה ידועה, ולכן יכולה להיות טובה או גרועה יותר. הם מנסים למצוא מה מוביל אנשים ליותר או פחות הרפתקנות בבחירות שלהם.

בסדרת מחקרים ניסויים שכללה אלפים רבים של משתתפים, והחלטות על אפשרויות כספיות אמיתיות, הגיעו החוקרים למסקנות מעניינות על הדרך בה אנו מקבלים החלטות.

כיצד אנו מקבלים החלטות? האם אנחנו הרפתקניים?

המסקנה העיקרית היא שההחלטה שאנשים יקבלו במצבים אלה תלויה באופן משמעותי במקור הידע שממנו הם לומדים על האפשרות המוכרת והבטוחה יחסית.

אנשים נוטים להיות הרפתקנים יותר, ולבחור יותר באפשרויות הלא מוכרות, כאשר המידע לגבי האפשרויות המוכרות מגיע מחוויות של אנשים אחרים, מה שהחוקרים מכנים "מידע חברתי", לעומת כאשר אותו מידע מגיע ללא הקשר חברתי (למשל מהמלצות היצרן).

למשל, נמצא שאם הדירוג של סדרה 8 מתוך 10 מגיע מחברים שצפו בה, אנשים ייטו יותר לבחור לצפות בסדרה חדשה אחרת, שאיננה מדורגת, לעומת אם ראו את אותו דירוג באתר אינטרנט או בעיתון.

כלומר, למרות שהמידע שבידיהם הוא אותו מידע, הם יפעלו בצורה שונה, אם ניתן להם על ידי אדם אחר (אפילו זר) או ממקור עלום יותר.

האם אנו מתנהגים באותה צורה גם בהחלטות כלכליות?

אותה התנהגות נצפתה גם בהחלטות כלכליות על כסף אמיתי שנבחנו בניסוי.
אנשים העדיפו לבחור בסכום בינוני אך בטוח, ולא ללכת על הימור שיכול להניב הרבה יותר כסף – וגם הרבה פחות – כשהמידע על האפשרות הבינונית והבטוחה הגיע ממשתתף אחר, ולא מההוראות של הניסוי.

מפתיע? מדוע אנחנו מגלים הרפתקנות ובוחרים בבלתי ידוע, דווקא כשהאפשרויות ה"ידועות" נוסו על ידי אחרים?

החוקרים טוענים שההרפתקנות מתעוררת משום שכשאומרים לנו שהאופציות נוסו על ידי אחרים (אפילו אם מעולם לא פגשנו את האחרים האלה), אנחנו באופן אינטואיטיבי נוטים להרגיש חלק מקבוצה. כחברים בקבוצה הבלתי נראית הזאת, אנחנו חשים מחויבות חברתית, מעין תחושת שליחות, לצאת ולחקור אפשרויות אחרות למען הקבוצה ובשמה. 

כל אדם הוא מיוחד ושונה, אך מסתבר שבקבלת החלטות יש לנו נטייה לראות את עצמנו כחלק מהכלל, מה שמכונה בספרות we - perspective. במחקר נמצא כי הגברת המודעות לכך שהמידע הקיים הושג באמצעות חוויות של אנשים אחרים, עודדה אותם לחקור בעצמם ולהשיג מידע חדש.

אז אם אתם מחפשים את הדרך לעודד את תלמידיכם, ילדיכם, הסטודנטים, או אפילו חבר קרוב לחקור בעצמו ולנסות אפשרויות חדשות, השקיעו בהדגשת העובדה שהמידע הקיים זמין בגלל שמישהו חקר אותו קודם.

רגע אחרי החגים, תפסתי את ד״ר יאיר דוכין לשיחה קצרה בנושא נדל״ן. למה? טוב, בשביל זה נצטרך להבין קצת על מה מדובר.

שגעון הנדל״ן כבר כאן, לא סתם ההתמחות בנדל״ן בבית הספר הולכת וצומחת. הקסם שמושך את הישראלים לקנות נכסים פיזיים בדמות (יציבה למדי) של בניינים ודירות לשם השקעה ומגורים כבר אינו תופעה חדשה, ובעצם קיים כבר מאז קום המדינה.

ד״ר יאיר דוכין, כלכלן וראש ההתמחות במימון נדל״ן ב-MBA, עוסק כבר שנים רבות בתחום באקדמיה ומחוצה לה. הוא היה בעל משרד לייעוץ כלכלי שהיה מעורב בהרבה פרויקטים בהיבט מקצועי, לימד במכינה האוניברסיטאית ומזה כמה שנים טובות מלמד באוניברסיטה.

שוק הנדל״ן, מצוקת הדיור והפתרון של הפוליטיקאים

בתור בורה בשוק הנדל״ן ומרכיביו, אני שואלת את דוכין מעט מהוססת ״מהו שוק הנדל״ן?״. ד״ר דוכין נענה לאתגר בשמחה ומתחיל לפרט עבורי את תולדות שוק הנדל״ן בישראל. ״שוק הנדל״ן הוא תחום רחב, ובעצם מורכב מסדרה שלמה של מגזרים, כאשר המהותי והמשמעותי ביותר הוא שוק הדיור.״ הוא ממשיך,

״כיום כ-67 אחוזים ממשקי הבית בישראל גרים בדירות בבעלות פרטית, כאשר בשיא הגענו ל-71 אחוזים. לכן, לא מפתיע כי תחום הדיור הוא הענף הכלכלי הגדול ביותר במדינה״.

שוק הדיור נמצא במרכז השיח הציבורי לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל, החל מבניית השיכונים בשנות ה-50 בניסיון להוציא את העולים מהמעברות, דרך הרצון להנגיש דירות לזוגות צעירים בשנות ה-70 עם בנייה בהיקף גדול, עד לבנייה המואצת שהייתה בשנות ה-90 לשם קליטת גל העלייה מברית המועצות. כיום, ובעצם מאז 2007, מחירי הדירות עולים. מילים כמו ״יוקר המחיה״, ״מצוקת הדיור״ ועוד, מלווים את הפוליטיקאים ומספר מחאות חברתיות כבר יותר מעשור.

הפתרון שמציעים פוליטיקאים רבים הוא ״הגדלת ההיצע״, כלומר הסיבה העיקרית לעליית המחירים בשוק הדיור נובעת מהיצע מצומצם. לכן, כדי לפתור את הבעיה עלינו לבנות עוד (אלפי) דירות על ידי התערבות ממשלתית. נשמע פשוט לא? אז מסתבר שלא כל כך.

ד״ר דוכין מסביר ״התערבות ממשלתית בדרך כלל בהקשרים כאלה נידונה לכישלון, אלא אם תבוא הממשלה ותפעיל צעדים נכונים, למשל על ידי בנייה תקציבית״. בנייה תקציבית היא בנייה שנעשית במימון תקציב המדינה, והדירות מוצעות במחיר שקובעת המדינה. כלומר, הדירות הן לא חלק משוק הדיור. אבל, לדעת דוכין הסיכוי לבנייה מסוג זה שואפת לאפס, בין היתר בגלל הנתונים הקיימים היום בכלכלה הגלובלית המודרנית, ובגלל אינטרסים כלכליים של, מי אם לא, הפוליטיקאים עצמם (אוי לא! הווילה בקיסריה ירדה מערכה!).

כלומר, במילים אחרות, דוכין מנפץ את התקווה לירידת מחירי הדיור. אז מה? כולנו עוברים לגור בסוכה? טוב, לא בדיוק.

הפתרון לא נעוץ בהורדת המחירים, אלא בנגישות של מבקשי הדיור לקנות דירה. כדי לקנות דירה צריך הון עצמי שנע בין 200 ל-500 אלף שקל. לרוב הזוגות הצעירים (והרבה מהמבוגרים...) אין גישה לסכומים כאלה. לכן, מסביר דוכין ״אם הממשלה רוצה לעזור, עליה לספק סידור שיעזור לאותם זוגות להשיג את ההון העצמי״.

הכנסה פאסיבית מישהו? משתלם?

נניח שהשגנו את הסכום, ועכשיו נוכל להגשים את החלום הרטוב של כל צעיר או צעירה ישראלית להכנסה פאסיבית – קניית דירה להשקעה, האם זה באמת משתלם? דוכין צוחק ומספר לי ״צוות סטודנטים שעשה אצלי סמינריון התעסקו בשאלה כלכלית מה יותר כדאי, לשכור דירה או לקנות דירה? אחרי ניתוח וסקירה מעמיקה, הם חזרו אלי והציגו את המסקנה המפתיעה - יותר כדאי (מבחינה כלכלית) לשכור דירה. בסיום ההצגה, אומרת לי אחת מהן – אבל אני עדיין הולכת לקנות דירה״. למה? מאחורי הדירה, מסביר לי דוכין, עומדת המשמעות. השיקול הכלכלי הוא רק חלק (ולפעמים די מינורי) לעומת אלפי שיקולים חברתיים, פסיכולוגיים ואחרים.

עדיין, רבים יעידו כי הרצון לקנות דירה עומד על היותה נכס יציב ומלוות על ידי אמירות מעין ״בלוקים לא נעלמים באוויר כמו מניות״, או ״אני לא רוצה לזרוק כסף על שכירות״. לדעת דוכין, שכירות מתפקדת ככל שאר השירותים הנרכשים, ונתונה באופן בלתי נמנע לנטיות של השוק. לכן, השאלה ״האם כדאי לקנות דירה?״ לא באמת רלוונטית מבחינה כלכלית (לפחות בחלקה), והיא נשענת על אלפי משתנים פסיכולוגיים לא מדידים שמופנמים מינקות כחלק מהתרבות והחינוך שלנו.

ובכל זאת, אם אני עדיין רוצה להשקיע בדירה, מה אחוז הרווח שלי? לפי דוכין הוא נע בין 5 ל-6 אחוזים בשנה. ״מי שבא ואומר לי שעל ידי רכישה של תיק מניות הוא יכול לעשות עשרה אחוזים בממוצע, אז הנה לך הבדל״.

בנוסף, ההשקעה בדירה, בשונה מהשקעות אחרות שנעשות בצורת ״יורה ושוכח״, באה עם אחריות. ״דירות זה דבר שצריך לנהל באופן אקטיבי״ מסביר לי דוכין ״השוכרים יכולים לגרום לנזקים בקנה מידה אדיר אם לא שמים לב״. ההשקעה בדירה היא השקעה ככל השקעה אחרת, וצריכה לבוא כחלק מתיק השקעות, אבל לא כבסיס יחיד להשקעה.

״ההשקעה הטובה ביותר שעשיתי ברמה האישית הייתה במקרה״

ד״ר יאיר דוכין הגיע לעסקי הנדל״ן די במקרה. הוא רצה בכלל להיות היסטוריון, ותוך כדי השירות הצבאי רשמו אותו ללמוד מתמטיקה וכלכלה, אז הוא הלך ללמוד מתמטיקה וכלכלה. בסוף שנות ה-80 פנו אליו כדי להופיע בפאנל בתחום הנדל״ן, ובאותו נקודה, איך אומרים, הוא נכנס לכל הסיפור. לאחר שנשאב לתחום, החל לנתח אותו והסיק מספר תחזיות שבמזל היו נכונות (״אני מדגיש את זה שזה במזל, יכולתי גם לטעות״). ״צחוק הגורל היא שההשקעה הטובה ביותר שעשיתי ברמה האישית הייתה בהחלט במקרה״.

והיום? דוכין חזר לאהבת נעוריו – ההיסטוריה, ועד לפני מינויו לתפקיד ראש ההתמחות לנדל״ן הוא היה בעיצומו של דוקטורט בהיסטוריה.

הרגע סיימנו לחגוג את סוכות, יש קשר לנדל"ן?

חג הסוכות יכול ללמד אותנו דבר או שניים על נדל״ן. הסוכה היא התגלמות נוספת של הצורך הבסיסי לקורת גג (גם אם היא רעועה וזמנית). אולי הרצון שמושרש בנו לרכוש דירה נבנה כחלק מהיסטוריה ארוכת שנים של נדודים, והצורך של עם ישראל להשתקע במקום שהוא שלו, בלי להיות תלוי בשיגעונות של בעל הבית.

מה הקשר בין תורת המשחקים לתחבורה?

מסתבר שקיים קשר הדוק. בין אם מדובר בעבודות תשתית (שכירושלמים אנחנו מכירים טוב טוב), מפעילי תחבורה ציבורית או חברות תעופה, שוק התחבורה רווי באינטראקציות בין מקבלי החלטות.

השחקנים - זהו למעשה האלמנט המרכזי הראשון מתוך שלושה ביישום תורת המשחקים על השוק. האלמנט השני אותו מציגה אדלר הוא האסטרטגיות הזמינות לכל שחקן בשוק.

שחקן יכול לבחור באסטרטגיה טהורה (Pure Strategy):
אסטרטגיה אחת ויחידה, בה ישתמש בעקביות לאורך כל שלבי המשחק (למשל: בחירה להשתמש בתחבורה ציבורית בלבד), או מעורבת (Mixed Strategy): שילוב בין אסטרטגיות ומודלים שונים.

לוחות זמנים, הצבת תאי אגרה, סובסידיות למפעילים ולספקים הן רק חלק מהאסטרטגיות הקיימות בשוק התחבורה. בחירה קשה, אה?

ואם זה לא מספיק מסובך, תחומי האחריות וההחלטות של גופי הממשלה והרגולטורים משפיעים גם הם על האסטרטגיות: תקנות בטיחות, תפוסה, השקעות וכו'...

הגורם השלישי במשחק הוא, איך לא, הרווח (Payoff) שמקבל כל שחקן, בעקבות שילוב האסטרטגיות שלו יחד עם שאר השחקנים.

למשל, צמצום הוצאות הנסיעה הכלליות של הנוסע הוא רווחם של הנוסעים במשחק. (מישהו אמר פרופיל סטודנט ברב קו?)

אם כן, מסבירה אדלר, ישנם מספר צעדים לניתוח על פי תורת המשחקים: הגדרת השחקנים, האסטרטגיות ואפשרויות הרווח שלהם, בחינת הדינמיקות והיחסים בשוק ובניית המודל המתאים.

שילוב שיטות כדי להגיע לאופטימיזציה

היות שבמקרים רבים אין מודל אחד שנכונותו מובהקת לניתוח כל מצב, עלינו לשלב בין השיטות לטובת אופטימיזציה והגעה לשיווי משקל בשוק, שייטיב עם כלל השחקנים. השילוב עלול לגרור השלכות שליליות (זיהום, גודש בתנועה) או חיוביות (ניידות, נגישות, הון).

בסופו של דבר ובהתבסס על כלל הגישות של תורת המשחקים, נצטרך לבחור בנקודת שיווי המשקל האופטימלית שתוביל לתוצאות הטובות ביותר.

המחקר בנושא עוד צעיר, אך חי ובועט וכך גם יישום הרעיונות אותם סקרה אדלר, על ניתוחי מקרה מרחבי העולם. חידושים בשיטות לחקר ביצועים, נגישות עצומה לנתונים וחדשנות טכנולוגית בשוק התחבורה (רכבים אוטונומיים, למשל) צפויים לשנות ולהרחיב את המחקר בנושא ואת מימוש רעיונות תורת המשחקים על שוק התחבורה בעולם האמיתי.

אז תחגרו חגורות ותחזיקו חזק, כי הדרך רק התחילה!

"אמא שלי יכולה לומר בסופר שבתה פרופסור ואני חושבת שזה ההישג הגדול מהבחינה הזו"

פרופ' רננה פרס היא מרצה בתחום השיווק בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים. בעבר שימשה פרס כמרצה אורחת בבית הספר Wharton למנהל עסקים באוניברסיטת פנסילבניה והיום משמשת גם כעורכת בכירה בכתב העת International Journal of Research in Marketing.

פרס התחילה את דרכה האקדמית בלימודי פיזיקה באוניברסיטה העברית. אחרי תואר ראשון ושני בפיזיקה, הקמת חברה, ניסיון אינטנסיבי בתעשייה בארץ ובעולם פלוס תואר שני ודוקטורט במנהל עסקים פרס חזרה אלינו כמו בומרנג, למקום בו היא מרגישה הכי בבית.

נולדתי באוניברסיטה העברית

"אני נולדתי באוניברסיטה העברית", היא מספרת. רננה נולדה בבית החולים הדסה ואביה עבד כטכנאי בקמפוס גבעת רם, כך שאת ילדותה העבירה פרס בין כותלי האוניברסיטה. למרות הסביבה המסורתית והשמרנית בה גדלה בשכונת נחלאות בירושלים, מצאה את דרכה לעולם המדע והוקסמה ממנו, עוד כילדה.

"בכיתה ב' אני זוכרת כשכולן ביקשו ברבי, מה שהיה ה'ביג שוס' של ילדות בשנות השבעים, אני ביקשתי מבחנות ליום ההולדת ועשיתי ניסויים"

מהזרימה הטבעית לתואר הראשון בפיזיקה באונ' העברית, פרס הכתה גלים בלימודי התואר השני. היא הייתה נחושה לחבר בין עולמות ולצאת מקופסת הפיזיקה המסורתית. כפורצת דרך בתחומה, את התזה שלה כתבה על בניית מודל מתמטי לתיאור תהליכי למידה תפיסתית במח. "זו הייתה התזה האינטרדיסציפלינרית הראשונה... לא ידעו מה לעשות עם זה בפיזיקה".

המלצה: תשלבו דיסציפלינות

בעולם בו אנו חיים שילוב דיסציפלינות הולך ונעשה נפוץ. לנו, הסטודנטים של היום, פרופ' פרס מציעה "תעשו דו חוגי, חטיבה וכו', אבל שזה יהיה מקצוע. תדאגו שתחום הלימודים הראשי שלכם יהיה מדע בסיסי, שיהיו שורשים".

פרס לא נתנה לקושי או לבירוקרטיה שבשילוב תחומי המחקר לעצור אותה. כדי לעמוד בקשיים האלו לדבריה, יש "לבנות קרדיט טוב ולהראות מוטיבציה ומניעים אמיתיים". גם היום בתור ראש ההתמחות בבית הספר, פרס מעודדת ומעריכה אינטגרציה ושילוב תחומי מחקר, שלא כקיצור דרך. "אני חושבת שהאוניברסיטה באמת הולכת מעל ומעבר עבור סטודנטים שמשקיעים".

"בדרך כלל התלונות כלפי הצעירים היום הן שהם פאסיביים מדי. זאת תמיד תהיה התהייה שלנו לגבי הדור הצעיר, האם הם רעבים מספיק?"

לסטודנטים וליוצאים החדשים לתעשייה רננה ממליצה להיות אקטיביים, לשאול שאלות ולבצע פעולות המדגישות את המוטיבציה והנכונות להשקיע. "הייתה לי סטודנטית שרצתה להתקבל למעבדה שלי ולעשות תזה ולא הייתי משוכנעת ברקע התכנותי שלה, שהיה נדרש. היא לא התעצלה וכדי להראות לי שהיא מסוגלת לקחה ביוזמתה קורס בפיתון, כתבה קוד ושלחה לי".

העבודה עם סטודנטים צעירים, מעודכנים ומלאי מוטיבציה היא זו שמסיבה לה אושר יום יום כמרצה וכחוקרת.

"אנחנו לא פה בשביל הקפיטריה או החדרים המרווחים בהר הצופים (צוחקת), אנחנו כאן בשביל היכולת לעבוד איתכם! זה מה ששומר אותנו צעירים".

יש חיים אחרי ההיי טק

אחרי שעזבה את Persay, החברה שהקימה כשסיימה את לימודי התואר השני, התלבטה פרס לגבי הצעד הבא. במסגרת מסע החיפושים הגיעה כשומעת חופשית לקורס מבוא לשיווק באוניברסיטת תל אביב, של פרופ' ברק ליבאי.

"הוא פשוט הציג מודל מתמטי שתיאר כניסת מוצרים חדשים לשוק, הייתי מרותקת! כמנהלת היו לי כל כך הרבה שאלות שלא ידעתי לענות עליהן והנה, הכלים שלמדתי כפיזיקאית יכולים להציע פתרונות".

רננה הבינה שהיא לא לבד וכך חזרה לאקדמיה, למקום בו יכלה להמשיך לחקור את השילוב וליישם את הכלים שלה כפיזיקאית, על עולם ההחלטות הניהוליות. פרס סיימה את הדוקטורט ואת ה-MBA באונ' תל אביב ולאחר מכן חזרה לאוניברסיטה העברית בה היא חוקרת, מרצה ועובדת עד היום.

נשים בעמדות מפתח

כאישה בעמדות מפתח, פרס משתדלת לדאוג לסביבה בטוחה ומפרה לנשים צעירות, במחקר ובתעשייה.

לה היה מזל, היא אומרת "אני אישה מזרחית אבל חינכו אותי כמו גבר לבן". העובדה שהחינוך והאופי החזק שלה הובילו אותה למקום בו נמצאת, לדעתה, "לא מקטינה את הבעיה, רק אומרת שיש לי יותר אחריות לפתור אותה". ואכן כך היא עושה.

למשל, בארגון כנס בין לאומי בשיקגו פרס עשתה מהפך לאירוע המרכזי, ה-Booze Cruise"", שכלל אלכוהול ויצר סביבה לא בטוחה לדוקטורנטיות הצעירות בכנס. היא הפיקה במקומו "Music Cruise", בו "אנשים שמעו מוזיקה, דיברו על מדע... קיבלנו תגובות כל כך מרגשות, של כמה זה היה חסר".

מוזיקה, אגב, היא האהבה הנוספת של רננה. בין עיסוקיה הרבים, פרס היא גם פייטנית, חזנית ולא תאמינו – אפילו מוסמכת לרבנות. "אני חושבת שאני האישה היחידה בתולדות האוניברסיטה שהיא גם פרופסור וגם רב (צוחקת)".

גם במוזיקה, פרס מצליחה לחבר בין עולמות ולייצר נטוורקינג, כמו בעולם העסקים. כך למשל, למדה לנגן על דוברו (סוג של גיטרת בלו גראס) אצל מוזיקאי מברודווי, שהכירה בשנת שבתון ב-NYU. בגיטרה הזו היא מנגנת ויוצרת מוזיקה מקורית שמושפעת ממוזיקה קלאסית, פיוטי בית הכנסת ומוזיקה ערבית.

"זה גם מסוג החיבורים שאני עושה" מספרת, "ערבוב בין ז'אנרים וכלים מוזיקליים, אישה ששרה מוסיקה שמבוצעת בדרך כלל על ידי גברים, ושילוב טקסטים עתיקים עם מוסיקה שיש בה אלמנטים מודרניים".

פרופ' פרס עברה דרך ארוכה עד למקום בו היא עומדת היום. "עבדתי קשה כדי לסלול כל שלב בדרך", היא מספרת.

במסר לנשים הצעירות, באקדמיה ובתעשייה, פרס מאמינה ש"אנחנו צריכות להבין שאנחנו ראויות לקבל ולהשיג כל מה שאנחנו רוצות". ברגע שנבין את זה, נוכל לבנות את התהליכים כדי שהדברים יקרו. פרס מפצירה בנשים הצעירות לא לוותר על השאיפות שלהן ולעשות בכל שלב בחיים מה שנכון ומתאים עבורן, כי "לא נותנים מדליות למי שהקריבה קורבנות".

על הדרך מעוררת ההשראה של רננה והסיפורים אין ספור, אפשר לכתוב ספר הרפתקאות שלם. הכותרת של ספר כזה אודות חייה תסתכם לפיה בשתי מילים: "פיזיקאית, ומוזיקאית". כנגד כל החוקים, רננה מצליחה למצוא את ההרמוניות של עולם המחקר ולהחיל את חוקי הפיזיקה והעסקים על המוזיקה.

ניוטון ווי הב א פרובלם? אם תשאלו את פרס, כנראה שכבר ממש לא!

ד"ר ורו"ח קרן בר-חווה, ראשת החוג לחשבונאות בבית הספר שלנו, מונתה לשנה נוספת כחברה במוסד לתקינה חשבונאית.

היא אחת מתוך שתי נשים בוועדה, ועושה את מתקידה מתוך תחושת שליחות למקצוע שהיא מאמינה בו.

היה מתבקש שאני אשאל את השאלות, אבל למעשה השיחה ביני לבין קרן החלה בשאלות שהיא שאלה אותי. היא התעניינה בעיסוק שלי ככותבת, ושיתפה אותי שהיא מתפנה כעת להגשמת חלומות ישנים: "קניתי מכונת תפירה ולמדתי קורס תפירה ועיצוב אונליין, התחלתי לעצב בגדים וזה פשוט כיף".

"אני משתדלת לשלב בין האקדמיה והפרקטיקה" היא מספרת, בעולם האקדמי כותבת ד"ר בר חווה מאמרים בנושאי חשבונאות וממשל תאגידי, ובמקביל היא מצליחה לשלב עוד עיסוקים רבים אחרים, "חשוב להבין את התמונה מכל הכיוונים" היא מצהירה. ביניהם, קרן חברה, זו השנה השלישית בוועדה של המוסד לתקינה החשבונאית הישראלית, והיא מדברת על הוועדה הזאת עם ברק בעיניים:

"זה היכל התהילה של המקצוע, גוף נקי מפוליטיקה. מטרת המוסד היא שהתקינה החשבונאית תהיה הכי איכותית כך שהדו"חות הכספיים ישקפו באופן הכי נכון את האינפורמציה לציבור".

האם יש תקרת זכוכית?

עד 2017 בוועדה המקצועית במוסד לתקינה חשבונאית היו חברים רק גברים.

"זה מטורף בעיניי. לא הרגשתי שיש הבדלים או תקרת זכוכית, אז מסתבר שיש". לראשונה במקצוע יש נשיאה אישה שדואגת לקדם נשים לתפקידים בכירים .

ביקשתי מקרן שתספר לי על היותה אישה בתחום עיסוק שהוא גברי ברובו.

"העולם עדיין לא מושלם. במוסד לתקינה זה באמת לגמרי מקצועי, אבל בדירקטוריונים אחרים יש עדיין הבדלים. במשך שנים כיהנתי כאישה יחידה. ואני זוכרת שד"ר מרים זיו שוורץ עשתה מחקר, בו טענה שההבדל בין אישה אחת לשתי נשים בדירקטוריון הוא הבדל של שמיים וארץ. באותו זמן עדיין לא הפנמתי את התוצאות. ומבחינתי, אישה או לא אישה, אני בישיבות משמיעה את דעתי. אבל בשנים האחרונות כשאני עם עוד שתי נשים או שלוש בדירקטוריון, אני מרגישה את ההבדל. את הסולידריות והתמיכה הנשית"

ד"ר בר חווה מזכירה רבות במהלך השיחה את הזיקה שיש לה לסטודנטים, עד כמה חשוב לה להכין אותם לעולם החשבונאי העדכני והרלוונטי:

"איילת שקד מינתה אותי, ואחריה גם אמיר אוחנה, להיות חברה במועצת רואי החשבון ויו"ר הועדה שעשתה רפורמה בתחומי הידע בחשבונאות. עדכנו בשיתוף המל"ג ומועצת רואי החשבון את תוכנית הלימודים כך שהיא תהיה יותר מאוזנת. במטרה להכשיר את רואי החשבון להיות שומרי סף יותר טובים ממה שהם היום."

לתלמידיה, באופן ישיר, היא מקפידה להגיד: "תלמדו את כללי הרחוב הפשוטים, לא ידונו אתכם במספרים המסובכים. תסתכלו על האנשים בארגון, כמה פעמים החליפו להם עוזרים אדמיניסטרטיביים? על מי מדברים בקפיטריה? על מי אתם סומכים שיציג את המספרים?"

על עידן הקורונה, קרן מספרת: "ברגע שנכנס הזום לא היו עוד תירוצים ליישם את הרפורמה במקצוע. המוסדות חששו משינוי ורצו עוד זמן כדי להתארגן לרפורמה, אמרתי להם: 'הצלחתם עם הזום? אז תצליחו גם עם הרפורמה'.

דיון על מוניטין של חברה

הדיון האחרון בוועדה היה בנושא מוניטין של חברה. איך הוא נקבע, ואיך חברות עלולות לנצל, ולעיתים מנצלות אותו כדי "לעשות קופה".

"בעידן הזה של הקורונה, מפחדים יותר ממניפולציות, רוצים לחזור לתקנות שרירותיות, ובעצם משתמשים בתקינה לשם כך. כשהתקופה רעה יש יותר מקום למניפולציות, לכן חשוב שהמוסד לתקינה ישמור על איכות המידע בדו"חות הכספיים ."

קרן מסכמת ואומרת: "אין בוקר שאני קמה לעבודה והוא משעמם". וייתכן שזה המשפט שמסכם את כל הריאיון, בו היא סיפרה כי היום-יום שלה הוא להפוך את החשבונאות המשעממת כביכול, לעיסוק שהוא רלוונטי לציבור המשקיעים, לחברות ולסטודנטים שלה.