מאת שירה אהרוני
את ח"כ נחמן שי כמעט ואין צורך להציג. שי, חבר כנסת במפלגת "המחנה הציוני", שירת במספר תפקידי מפתח בעולם התקשורת והעסקים ומאחוריו למעלה מארבעים שנה של עשייה בשירות הציבור. הוא בעל תעודת "ניהול עסקי בכיר" אותה קיבל בהצטיינות מטעם בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית בשנת 1993. שי הוא בוגר האוניברסיטה בהיסטוריה כללית ומדעי המדינה בתואר ראשון ותקשורת המונים בתואר שני. את הדוקטורט שלו עשה בתקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. הוא כתב שני ספרים "מלחמדיה" ו"ביטחון 50", ואם לא מספיק- הוא מתאמן בכל יום כבר עשרים וחמש שנה.
נפגשתי עם ח"כ שי במשרדו שבכנסת. המשרד מואר ומרשים, מקושט במפת הארץ ודגל ישראל, תמונות של הילדים והנכדים ותמונה ממסוגרת וקטנה שלו במדים מימי שירותו כדובר צה"ל במלחמת המפרץ. כמנהגי, שאלתי אותו מה הוא זוכר מימיו כסטודנט.
"למדתי את התארים בקמפוס בגבעת רם, שכן אז לא הייתה אוניברסיטה פעילה בהר הצופים. זו הייתה אוניברסיטה קטנה ואינטימית וכולם הכירו אחד את השני. המקום המוביל באוניברסיטה היה הקפיטריה שהייתה סוערת- כל החיזורים, הרכילות והאהבות הגדולות צמחו שם. הספריה הייתה גם היא חלק בלתי נפרד, אני זוכר שהדבר העסוק ביותר שם היה מכונת הצילום כיוון שכל הסטודנטים היו מצלמים אחד מהשני. הייתי סטודנט טוב ולמדתי הרבה. לאורך כל תקופת הלימודים עבדתי במקביל כיוון שהיו לי הזדמנויות טובות בתחום התקשורת שלא רציתי לפספס, כך שנכפה עלי סדר יום משוגע."
בשנים אלו עשה ח"כ שי את צעדיו הראשונים בתקשורת הישראלית ושימש ככתב לענייני ירושלים והשטחים ב"קול ישראל". הוא מספר שבשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הייתה התפרצות אדירה במדינה. הרחבת הגבולות ואיחוד ירושלים הביאו לאוירה של שחרור גדול והתחלות חדשות, מדינת ישראל הקטנה הפכה לאימפריה. האוניברסיטה שיקפה את הגאות שעברה על מדינת ישראל אחרי השפל. תחום התקשורת פרח גם הוא באותה תקופה. הוא טוען כי בדיעבד, כבר אז היה ניתן לראות את זרעי הפורענות שנזרעו ואת הבעיות הראשונות שיהפכו לקריטיות כמה עשורים מאוחר יותר. " הדבר הראשון שהינו צריכים לעשות אז זה להגיע מהר להסדר עם ירדן על הגדה המערבית עוד לפני שצמחה הישות הפלסטינאית למימדים של גוף מדיני. היינו עיוורים, לא ראינו הכל ורק בודדים, כמו פרופ' ישיעהו לייבוביץ', ראו מבעד לגלי השמחה את ענני האסון שמתקדרים והולכים."
לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה, היה לכתב בטלוויזיה הישראלית לענייני צבא וביטחון, מזכיר עיתונות של משלחת ישראל לאו"ם, יועץ תקשורת לשר הביטחון דאז (יצחק רבין), יו"ר חברת החדשות בערוץ 2 ומנכ"ל הרשות השניה לטלווזיה ולרדיו. בין השנים 1989-1991 כיהן כדובר צה"ל בזמן מלחמת המפרץ בה קיבל את כינויו "המרגיע הלאומי". הוא שימש במספר תפקידים נחשבים ורבים בתחום התקשורת ובשירות הציבורי והחל משנת 2009 הוא חבר כנסת, זו הקדנציה השלישית.
שאלה מתבקשת - מכל התפקידים שהיו לך במהלך השנים, מהו התפקיד המשמעותי ביותר בעיניך?
"לרוב הציבור אני מזוהה עם מלחמת המפרץ, זה בעצם התפקיד שהשאיר אותי בזיכרון הציבורי ועד עכשיו אנשים זוכרים את זה ומתייחסים אלי כך. דוברות צה"ל התגלתה לי כדבר עמוק יותר ממה שחשבתי אז ובדיעבד טוב שבתקופה ההיא לא הייתי מודע לכך כי הייתי נבהל ואולי נרתע מהתפקיד. אני חושב שמכל יתר הדברים שעשיתי, חברות בכנסת היא בסוף הדבר האמיתי והמשמעותי ביותר. חברות בכנסת היא קשה מאוד ומסובכת יותר ממה שנראה מבחוץ. אני חושב שבעבודה זו אני ממצה את כל הדברים שלמדתי בימי חיי. היתרון שלי הוא שעשיתי הרבה דברים ויש לי ניסיון כך בכל דבר שעולה בסדר היום יש לי איזשהו רקע או מעורבות. לדוגמא, לשיוויון בנטל אני יכול להביא את הרקע הביטחוני שלי מהניסיון שלי בצה"ל, בנושא התקציב אני בחרתי להתעסק דווקא בנושא החוץ כיוון שהייתי בשירות הדיפלוטי, ובנושא מצוקת העיר ירושלים אני יכול לטפל כיוון שכיום אני יו"ר שדולת ירושלים ויליד ירושלים. כל התנסויות החיים המגוונות שלי מתנקזות בסוף לכנסת. אני מנסה להיות מגוון ומשולב בכולם ויש לי יכולת להתמודד עם הרבה נושאים."
ח"כ שי דיבר בעבר על החשיבות בהדגשת ה"עוצמה הרכה" של ישראל. מדובר בעוצמה המבוססת בעיקר על ה"אטרקטיביות" של המדינה היכולה לנבוע מערכים, מוסר, אתיקה ותרבות. לאור המצב הביטחוני המעורער בארץ והדגשת חשיבות הביטחון בארץ מול מדינות העולם, תהיתי מהם אותם ערכים בהם המדינה צריכה להתמקד והאם המדינות האחרות מעוניינות לשמוע עליהם בכלל. תשובתו של ח"כ הפיחה בי מעט תקווה.
"אנחנו לא יכולים להתקיים בלי צבא גדול וחזק, בלי שיפורים טכנולוגים ובלי כלכלה חזקה שמכונים "העוצמה הקשה". אבל, אם יהיו לנו רק את הדברים האלה, לא נהיה מדינת העם היהודי ולא נהיה מה שאבותינו ואבות אבותינו חלמו עליו. החלום היהודי היה תמיד, והתעצם במאה השנים האחרונות, לבנות מדינה שהיא מדינה שונה ממדינות אחרות כיוון העם היהודי הוא שונה מעמים אחרים. יש ביטוי ביהדות שנקרא "תיקון עולם" שאומר שהיהודים צריכים לתקן את העולם. עולה השאלה "מי אנחנו שאנחנו נתקן את העולם? אנחנו סך הכל 16 מיליון יהודים ברחבי העולם", אבל זה לא נמדד בכמויות, אלא בערכים שלנו. אם נסתכל על היסטוריית העם היהודי, הוא תמיד היה בקו הראשון של ספרות, מדע, מוזיקה, אקדמיה, פוליטיקה ואפילו פרסי נובל. תמיד הוא היה בתחומים האלו ביחס שונה לגמרי מאשר עמים אחרים. לכן אני חושב שיש לנו מחויבות ואני מאמין שלמדינת ישראל יש מקום אחר בקהילה העולמית והיא צריכה לשמר אותו בכך שניתן ביטוי להישגים שלנו במדע, בנכונות לחדשנות ובחשיבה מחוץ לקופסה. יש לנו יתרון בתחום האינטלקטואלי, בספרות, בתיאטרון ובמחול. יש לנו ערכים, יש לנו את ההיסטוריה שלנו, אנו העם העתיק ביותר והעם היחיד ששרד את כל ההיסטוריה האנושית. אלה הם נכסים אותם צריך להעצים. אנו מעדיפים להיות מזוהים עם מדינה חזקה, מרתיעה ונלחמת באויביה. המדינה לא תצליח לשרוד אם נסתמך רק על זה. לכן המציאו את המונח "עוצמה חכמה" המשלבת את שתי העוצמות האלה בצורה שתאפשר את המינון הנכון משתיהן."
בספטמבר האחרון המחנה הציוני קרא לקליטת פליטים מסוריה בישראל. לאור אירועי הטרור שהתרחשו בחודש שעבר בפריז רציתי לשאול מהי עמדתך בנושא והאם השתנתה?
"באותה תקופה אני תמכתי בדעה זו מאותו נימוק של "עוצמה רכה". אמרתי שמדינה שקמה אחרי מלחמת עולם כדי למצוא מקלט לפליטים, יכולה להרשות לעצמה לקלוט מספר פליטים מסוריה. אמרתי שלא צריך להכניס אותם למדינת ישראל אלא אפשר לשכן אותם ברמת הגולן במקומות ראויים ולתת להם מחנות מעבר והמתנה שיוכלו לחכות שם עד שיוכלו לחזור לסוריה. לא דיברתי על קליטה כמו של גרמניה, אלא על שיכון של כאלף- אלפיים פליטים. דעתי ודעת ח"כ בוז'י הרצוג התקבלו בהתנגדות ציבורית מאוד תקיפה מה שגרם לי לראות עד כמה אנחנו חיים בתחושת "מצור". יש למדינת ישראל מוסר שאני חושב שהוא גבוה יותר ושונה בהשוואה לעמים שונים. הדבר הכי אכזרי שדאעש עשה מלבד הרצח הנוראי של מאה ושלושים חפים מפשע, הוא להעביר מסר לאירופה שלא רק שהוא דוחק את הסורים והפליטים מתוך סוריה, הוא גם לא מאפשר להם להיקלט בשום מקום. הם רודפים אחרי הסורים מעבר לים וליבשה- הם סוגרים את אירופה בפני הפליטים. אין לי ספק שבקרוב האירופאים יצטרכו לשקול מחדש את מדיניות הקליטה של הפליטים בכמויות האלה, בעיקר גרמניה."
האם אתה חושב שסוג הטרור הזה בעולם יחזק את הסולידריות כלפינו?
"אני לא בטוח שאירועים מסוג אלה יחזקו את הסולידריות של המדינות הזרות כלפינו. הטרור הפלסטיני לא נתפס כטרור של דאעש. הרקע לטרור בארץ הוא לאומי- יש פה עימות בין שתי אומות, העם היהודי והפלסטינאי, והם נלחמים מלחמה שאמורה לתת לפלסטינאים עצמאות משלהם. זוהי מעין "מלחמת שחרור" שמתנהלת באכזריות נגד אזרחים ולא נגד חיילים. אני לא מסכים איתם ואני חושב שכל מי שעוסק בטרור צריך להענש בצורה הקשה ביותר. מחבלים שהורגים אב ובנו (פיגוע הטרור בעתניאל, 13.11.15) ועושים מעשה בלתי נתפס על הדעת צריכים להענש עד הסוף, בדרך הכי קשה שאפשר. אני רוצה להגיע איתם להסדר בדרך מדינית ולא בדרך של מלחמה. דאעש לא מתכוון לכבוש את צרפת אלא להרוס את התרבות המערבית שמאיימת עליהם. הרבה מוסלמים אימצו גוונים של תרבות מערבית- השפה, הלבוש המוזיקה, ודאעש רוצים להשמיד את הציביליזציה המערבית. ספר שנקרא "מלחמת הציביליזציות" ונכתב ע"י סמואל הנטינגטון סביב אירועי 11 בספטמבר, חוזר להיות רלוונטי כיוון שהוא מתאר את העימות בין הציביליזציה המערבית למוסלמית. במידה מסוימת ראש הממשלה ינסה להוכיח שהטרור הוא אותו טרור, והטרוריסטים שנלחמים באירופה הם אותם טרורריסטים שנלחמים בארץ- אבל זה לא אותו דבר. דאעש הם לא פה וגם אני לא מאמין שיהיו פה. אולי נקבל מעט סימפתיה לעצם הרעיון שאנחנו קורבנות טרור ונלחמים בטרור, אבל לא הייתי מסתמך על העובדה שתרד האופציה לשתי מדינות לשני עמים ושמעתה "על החרב נחיה לנצח". זה לא יקרה."
עם ניסיון לא מבוטל כשלך בתחום התקשורת והביטחון, הלכת ללמוד ניהול עסקי בכיר בשנת 1993. למה דווקא אז ולמה דווקא ניהול עסקי?
"כשבאתי ללמוד ניהול עסקי בכיר, היה לי כבר ניסיון בתחום והייתי מנכ"ל הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו. הקמתי את הרשות לאחר מלחמת המפרץ ורציתי להעמיק את הידע שלי בעולם העסקים. ידעתי שאני הולך לעמוד ולתפקד עם אנשי עסקים מהשורה הראשונה. הייתי צריך להבין את השוק העסקי שהיה אז פחות תקשורתי, ללמוד לקרוא דוחות כלכליים, איך מקדמים עסקים וכו'. זה נתן לי את הכלים הדרושים והרגשתי בטוח לדון עם אנשי העסקים ולהיות פעיל בישיבות שלקחתי בהן חלק. אנשי הטלוויזיה והרדיו הגיעו לשכנע אותנו לעזור להם בטיעונים עסקיים כלכליים והיה צריך להבין האם זה אפשרי, האם ישנה תחרות או האם יש כשל שוק. גם עכשיו בכנסת אני מרגיש יותר בנוח עם נושאים כלכליים, גם בזכות הניסיון שלי וגם בזכות לימודי הניהול עסקי. זו הייתה הכנה טובה לעולם העסקים."
אם כבר מדברים על נושאים כלכליים,"מגש הכסף" הינה מיני סדרה דוקומנטרית שמציגה בין היתר את הריכוזיות במשק הישראלי. מהי דעתך בנושא ואיך ניתן לצמצם אותה?
"הרעיון של הפרטה הוא לא רעיון רע. מדינה לא צריכה לעשות הכל כמו שהייתה עושה בעבר: בריאות, תשתיות, חינוך וכו'. לאט לאט המדינה הבינה שיש מקום ליוזמה פרטית ואישית ויש אנשים מוכשרים שיכולים לקחת על עצמם ניהול בדרכים יותר גמישות. בסופו של דבר, הפריטו בארץ כל כך הרבה וזה בסוף הלך לאנשים שיש להם הרבה כסף והם השתלטו על ענפים שלמים במשק הישראלי, יש כ- 20 משפחות שמחזיקות ב-40% מהכוח הכלכלי במדינה. צריך לעצור את זה ולראות איך מעודדים עסקים בינונים כדי שיהיו גדולים, להכניס שחקנים חדשים כדי שהשוק יהיה משוכלל ורק אם הוא לא משוכלל- המדינה צריכה להתערב. בשוק התקשורת יש שלושה שחקנים עיקריים והם לא מנהלים תחרות ביניהם ולכן המדינה צריכה להתחיל לפקח עליהם. בשוק הדיור, אני חושב שהמדינה צריכה לבנות בעצמה כדי לזרז את הבנייה ולהגדיל אותה. במקומות שהשוק לא מצליח להסדיר את עצמו ושהתחרות לא פועלת לטובת הציבור המדינה צריכה להתערב- זאת כיוון שהשוק בארץ מאוד קטן וצפוף."
לסיום הייתי רוצה לדעת, אחרי 40 שנה של עשייה ציבורית, מהו ההישג הפוליטי שקידמת או חוקקת שאתה הכי גאה בו?
"ישנם מס' חוקים שהעברתי בכנסת למרות שחקיקה באופוזיציה היא דבר קשה מאוד. בנוסף, הייתי שותף לקידום הרבה חוקים. לדוגמא –הוצאנו את המילה "מעביד" והכנסנו במקומה את המילה "מעסיק". בנוסף, העברתי חקיקה שעסקה בהגבלה במכירת קרקעות שתתרום להקלה בקניית קרקעות לצעירים. כעת אני משתדל לקדם בכנסת את נושא הגימלאים. לא רק כי אני כבר בגיל המתאים, אלא מכיוון שזה הסקטור הכי מתפתח בחברה הישראלית- הזקנים והזקנות בארץ רוצים להמשיך לחיות והם מוטטו את כל התחזיות, במיוחד של ביטוח לאומי ושל חברות הביטוח שלא תכננו שהם יחיו כל כך הרבה. היינו בעבר מדינה של צעירים אבל הצעירים התבגרו והזדקנו. תוחלת החיים בעולם צומחת, אבל בישראל עוד יותר, אנחנו ממש מובילים בתחום. יש כיום כ- 900,000 גימלאים במדינת ישראל ותוך עשר שנים יהיו מיליון וחצי גימלאים. בנוסף, ישנן קטגוריות של זקנים: זקנים צעירים ןזקנים מבוגרים. נשים יוצאות לפנסיה בגיל 62, גברים בגיל 67, הם סך הכל נחשבים גילים מאוד צעירים והם לא מוכנים שיחברו אותם עם בני ה-80 פלוס. הגמלאים הם נכס למדינה. חשוב שהמדינה תמצא דרך לנצל אל הידע, את היכולות ואת הכישרון שלהם. אני מוביל את השדולה של הגמלאים בכנסת, והמטרה שלנו היא לשנות את ההתייחסות הכללית לאוכלוסיה הזו וגם את החיים השוטפים שלהם כיוון שהם ראויים ליותר. למשל, אני עומד להגיש חוק שהרמזורים להולכי רגל יהיו ארוכים יותר באזורים של בתי אבות ודיור מוגן. משהו שנשמע טריוויאלי, אבל נוגע ישירות לאנשים רבים באוכלוסייה הזאת."
למרות שאולי תיאורטית הוא בגיל המתאים, יצאתי מהפגישה בתחושה שהדבר האחרון שהאיש הזה מתכנן הוא לצאת לפנסיה. למרות הניסיון העשיר, עשרות התפקידים והכובעים השונים שחבש במהלך חייו, הוא משדר את התחושה שהוא רק באמצע הדרך וישנם עוד מספר רב של פרויקטים ותפקידים שהוא עתיד להכנס אליהם. בכל זאת, זה לא כל כך מפתיע מאדם שמתאמן כל יום כבר עשרים וחמש שנה.