מלתוסיאניזם – או הכומר שחזה את סוף העולם (אולי)

אי פעם חשבתן על האפשרות שייגמר לנו האוכל? הכוונה היא לא במקרר שלנו, אלא בעולם כולו.

בתור מי שמתעניינת במשאבי הטבע ובאקלים השאלה אודות האוכל עלתה לי לא אחת (ואפילו כתבתי על הנושא בבלוג קודם), ומסתבר שאני ממש לא היחידה.

בתחילת המאה ה-18 כומר בשם מלתוס שם לב שקצב גידול האוכלוסייה עוקף (ובהרבה) את קצב גידול המזון. נניח שאם כמות תפוחי האדמה תגדל בחמישה טון, כמות האנשים תכפיל את עצמה מדי שנה. ולפי הנתונים שאסף הסוף שלנו די ברור – יום אחד ייגמר לנו האוכל, ואנחנו נשקע במעגל של סבל כשאנחנו נלחמים על משאבים מצומצמים. התיאוריה של מלתוס קיבלה את השם המפוצץ – מלתוסיאניזם, ועם כמה שהיא נשמעת הגיונית, זו תמונת עולם די עגומה.

הדיסטופיה ואווירת קץ הימים שמציג מלתוס קשורה באופן מהותי לתקופה בה הוא חי (לפני המהפכה התעשייתית) ולעובדה שהוא היה אדם דתי (ומאמין גדול בתורת ה״פרו ורבו״). כשחקרתי קצת על הנושא גיליתי שמלתוס אמנם צדק בתחזית שלו אם היינו חיים לפני 200 שנה, אבל הוא לא לקח בחשבון הרבה פרמטרים בחישוב שלו, כמו למשל הטכנולוגיה שתייעל את גידול האוכל, אמצעי מניעה שמונעים ילודה וכן הלאה.

אז האם באמת יגיע היום בו ייגמר לנו האוכל? כנראה שלא. לפי איך שעברה עלינו ההיסטוריה, עם התושייה והיצירתיות שלנו, כנראה שנצליח למצוא פתרון. לכו תדעו, אולי אבקות חלבון מבוססות חגבים יהיו הדליקטס הבא. בנוסף, על פי ניתוח האו״ם הכמות המקסימלית של אנשים שנגיע אליה היא 12 מיליארד, ובנקודה הזו נתאזן. אבל שוב, זו נקודת מבט די אופטימית על החיים. אנחנו יותר ויותר נשענים על כלים טכנולוגיים, אז השאלה שעלינו לשאול היא האם לטכנולוגיה בסופו של דבר יש גבול? וכמה רחוק נגיע איתה? ואם באמת יש גבול לטכנולוגיה, האם באיזשהו אופן מלתוס צדק?

למרות שהשאלות האלו חשובות, ואולי צריך להפנות אותם לחוג לפילוסופיה במקום, ההתעסקות בהן די מרחיקה אותנו מלמצוא פתרון לבעיות יותר רלוונטיות, כמו מצוקת הרעב העולמית או המטלה שאנחנו צריכים להגיש לשיעור הקרוב.