ממש כמו שעון, לקראת סוף דצמבר, בדיוק לפני תקופת המבחנים הזוועתית, נושא קביעת היעדים קופץ לתודעה החברתית. גם השנה צמד המילים ״יעדים לשנה החדשה״ מתנוסס בגאון ברחבי הרשתות החברתיות, וזוכה לחשיפה אדירה. אבל למה הנושא הזה כל כך מושך?
זה לא סוד שהחברה שלנו מתגמלת התפתחות וצמיחה, ובעצם הפכה אותם להגדרה של הצלחה. הגשמה אישית היא אחת מהתחושות הנעלות ביותר שאנחנו כבני אדם יכולים להרגיש, וסימון ״ווי״ או מתיחת קו על משימה שבוצעה בהחלט נופלת תחת הקטגוריה הזו. כאשר אנחנו קובעות יעדים לקראת השנה החדשה, אנחנו מאפשרות לעצמנו לא רק לארגן את המטרות אותן נרצה להגשים, אלא גם את הסיפוק האדיר בלמחוק משימה שביצענו בהצלחה.
מודל ההצלחה החברתי שואף לחיים פרודוקטיביים יותר, יעילים יותר, טובים יותר. ניטשה היה מהראשונים שהגדירו את ההתגברות על מכשולים כסיפוק האולטימטיבי והנציח את משנתו במשפט הקלישאתי ״מה שלא הורג מחשל״.
אבל, המודל הזה מפספס משהו מהותי מהחוויה האנושית. שינוי לא בהכרח קורה באופן ליניארי. השנה הזאת לא בהכרח תהיה טובה יותר מהקודמת רק כי היא עוקבת אותה כרונולוגית. לא מעט פעמים אנחנו לא מצליחים, מדרדרים, נחלשים או צריכים הפסקה. יחד עם זאת, הרבה פעמים אנחנו נתקלים במבול של הצלחות שמלווה אותנו בתחושת סיפוק אינסופית (טוב, כמעט).
ברור שאנחנו יכולות לשאוף לשנה טובה יותר עבורנו ועבור הסובבים אותנו, ובמובן הזה אופטימיות היא כלי מרכזי. אבל קביעת יעדים שרירותיים שככל הנראה לא נצליח לעמוד בהם לא יעזרו לנו לפיתוח הביטחון העצמי. יעדים כמו – השנה אני אוריד במשקל, אפסיק לעשן, אקרא יותר, אטייל יותר, אצטיין בלימודים ועוד ועוד ברוב הפעמים רק מוסיפים לנו לרמת הסטרס הבומבסטית גם ככה.
תחילת השנה אינה ההזדמנות היחידה להגשים את עצמנו. רפלקסיה וכוונון מחדש לדברים שעושים לנו טוב, גם אם הם קטנים ואנחנו עושים אותם כבר שנים, כמו לשתות קפה טוב כל בוקר, או להתמיד עם ההליכות שהתחלנו לעשות הם דרך מצוינת להגיע לתחושת הגשמה, גם אם לא נצליח להוציא ציונים גבוהים במבחנים.
לכן, השנה אני לא אכתוב רשימת יעדים. אבל, אני כן אכוון את עצמי למקום של שינוי ושיפור. אני לא יודעת מה יהיה, ואני חושבת שהקורונה במובן הזה לימדה אותנו הרבה, אבל אני בטוחה שהשנה תפתיע אותנו אם רק ניתן לעצמנו להרפות קצת את האחיזה.