את כל החגים לקחו לנו. את פורים לקחו חברות התחפושות, הגובות מאות שקלים לבד שנלבש פעם אחת בשנה ונזרק לאחר-מכן לפח; את פסח לקחו חברות התעופה, הגובות אלפי שקלים לטיסה; על חנוכה חוגגות הקונדיטוריות שהפכו ממזמן את הסופגנייה הפשוטה לקינוח ראוותני ויקר; שלא לדבר על רשתות המזון העושות סיבוב על הצרכנים הרעבים ביום העצמאות. אבל הגזל הבולט והמרגיז ביותר בעיני, הוא מה שקורה בחג השבועות.
שבועות הוא חג הקציר, החג שבו מביאים ביכורים. אז איך הפך החג היפה הזה מחג התנובה לחג "תנובה"? מנהג מאוחר ומשני יחסית הוא אכילת מוצרי חלב בחג, מנהג שהגיע מאירופה, ממדינות קרות בהן התבואה החקלאית רחוקה מלהיות התבואה של ארץ ישראל, ולכן הוכנס מנהג אכילת מוצרי חלב, ואיכשהו התגלגל גם לכאן.
שמחה רבה לחברות החלב ולמועצת החלב, שבהחלטה אסטרטגית מבריקה הכוללת שנים של מסעות פרסום קישרו בין החג למאכלי החלב ושכנעו אותנו ששבועות זה חג של חלב וגבינות. רשתות שיווק המזון הקימו אגפים מיוחדים למוצרי חלב יוקרתיים, חנויות הספרים מוכרות ספרי מתכונים למאכלים חלביים ואל תשכחו את תוכניות הבישול המיוחדות לחג. רוב הפרסומות מתייחסות למוצרי החלב ולא לתבואת הארץ, החג שבעבר קידש את יופי הטבע, השדה והצמיחה, הפך לחג של פסטות מוקרמות, פלטת גבינות וסלט עם בולגרית מלוחה.
אגב, אכילת מוצרי חלב היא לא המנהג היחיד שהתגנב לו בדלת האחורית כחלק ממנהגי החג, גם מנהג 'מלחמת המים' אומץ על ידי ילדים וילדות בפארקים הציבוריים. זה אגב הפסיק ב2009 בשנת הבצורת "ישראל מתייבשת", וטוב שכך. אז איך כן אפשר לחגוג את חג השבועות ולהישאר נאמנים למקור? לחגוג את מה שעשינו השנה בפעם הראשונה כמו הביכורים, הפירות הראשונים; לציין את מתן התורה ולצאת ולטייל בארץ היפה שלנו, שעכשיו באביב היא ללא ספק בשיא תפארתה.
ובאשר לשאר החגים, לפקוח עין ולהיות צרכנים נבונים, לא להתפתות לשפע הרב של הבשרים וסוגי הסלטים שמציעות לנו רשתות המזון לקראת יום העצמאות, בפורים לנסות להשתמש בבגדים שכבר יש לנו בבית ואפילו לבדוק את כישורי התפירה (הלו? תרבות הצריכה) ולנצל את פסח לחשוב על חופש וחירות. ובאשר לחנוכה, סופגניות שוקולד ריבת חלב וקרמל הן אוברייטד ממזמן. אם תשאלו אותי, לביבות תפוח-אדמה זה ה-דבר!