3b8f83af188ecdccf052faedfde1cf0f

אמפתיה משתלמת? ד״ר בני עוז על כוחן של ההחלטות

כתבה: דנה טיילר

דר בנימין עוז

 

השיחה עם ד״ר בנימין (בני) עוז כמעט שלא יצאה לפועל. בין חגים, שיחות שבורות ותחילת שנה אקדמאית, איכשהו הצלחנו לדחוק את הריאיון. ומזל שכך, כי זו הייתה אחת השיחות המעניינות שהיו לי בזמן האחרון.

ד״ר בני עוז, ראש ההתמחות בחקר ביצועים בMBA, רק בן 36 והספיק לא מעט. עוז גר בבית הכרם עם אשתו וארבעת ילדיהם, והוא הצטרף לביה״ס למנהל עסקים לפני 3 שנים (״בדיוק!״), לאחר שסיים פוסט דוקטורט בסטטיסטיקה בניו-זילנד. בזמנו הפנוי הוא מנגן בחצוצרה ואפילו חבר בהרכב ג׳ז.

החלטה גורלית

המשיכה לסטטיסטיקה הגיעה די במקרה. ״הייתי עתודאי, בן 18, לא מבין כלום מהחיים. רציתי ללמוד כלכלה וחייבו אותי להירשם לדו-חוגי. נרשמתי לחוג כלשהו, נכנסתי לשיעור הראשון והבנתי שעשיתי טעות. החוגים היחידים שנותרו זמינים היו סוציולוגיה או סטטיסטיקה, וחוץ מזה ששניהם מתחילים בסמך לא ידעתי עליהם שום דבר״. וכך, במעין אדפטציה ל״דלתות מסתובבות״, עוז התחיל את הלימודים בסטטיסטיקה והתאהב.

״חקר ביצועים הוא תחום שמנסה לקחת תופעות מהעולם האמתי, ולייצג אותן באמצעות מודלים מתמטיים״, מסביר לי ד״ר עוז. ״אני מתעסק במה שנקרא מודלים סטוכסטיים, מודלים שמערבים אי-וודאות ואקראיות״.

מתוך המודלים הללו, עוז חוקר תורים. כן, תורים. כאלו שמלאים באנשים חורקי שיניים שממתינים (בסבלנות?) למתן שירות. ״תורים יש בכל מקום, מתור של ילדים (בוכיים) שמחכים לנדנדות בגן משחקים, ועד למטוסים באוויר, שצריכים לעשות סיבובים מסביב לשדה תעופה עד שהם יוכלו לנחות״. התופעה המעניינת מתרחשת דווקא במערכות שיש בהן הרבה ״רעש״, אקראיות. למשל בפקקים, כאשר תנאי הדרך לא צפויים, או בהמתנה לשירות לקוחות, כאשר לקוחה אחת מסיימת בדקה, והשני אחריה מתעכב וצועק במשך רבע שעה. במצבים הללו השונות היא זו שיוצרת את העומס, ולאו דווקא כמות האנשים.

״מערכת כזו בנויה מהחלטות של אנשים״, מסביר לי עוז. כל החלטה שכל אחת מאתנו מקבלת משפיעה בסופו של דבר על הרווחה של אנשים אחרים. ההחלטה שלנו באיזה שעה לצאת בבוקר, למשל, משפיעה על העומס בכביש, אך גם בעצמה מושפעת מהעומס.

מי אמר שכסף לא קונה אמפתיה?

״פרטים מתנהגים בצורה שהיא לא נכונה או רצויה חברתית לעיתים קרובות בגלל שלא אכפת להם מנזקים שהם גורמים לאנשים אחרים״. לכן, הרגולטורים (ממשלה, קובעי מדיניות, הורים וכו׳) צריכים להבין כיצד לגרום לאנשים להפנים את ההשפעות החיצוניות שהם גורמים לאנשים אחרים, ולעודד אותם להתנהג בצורה יותר מתחשבת. כאן בדיוק נכנס הפן הכלכלי – מסים. ״ברגע שמטילים עלייך מס מחייבים אותך לחשוב, ובעצם קונסים אותך על הנזק שאת גורמת לאחרים״.

עוז מתאר את המציאות כג׳ונגל, מעין קרב מתמיד על נגישות. בגלל שהבעיה קיימת בקנה מידה כה רחב, הפתרון אינו מופנה אל הפרטים בחברה ועל העלאת רמת המודעות והאמפתיה, אלא אל הרגולטורים וקובעי המדיניות. ״זאת הנקודה העדינה פה, את לא צריכה לקום בבוקר ולהתחיל להתחשב בכולם. דרך המסים הנטל עובר ממך, מהרצון הטוב שלך, לקופת המדינה״.

במחקר שביצע לאחרונה, עוז בחן את מערכת הבריאות. מטופלים במגוון מצבים רפואיים, קלים וקשים, נמצאים בדילמה - האם ללכת למערכת הבריאות הציבורית עם העומס והתורים, או לרפואה פרטית ולקבל טיפול מהר? התוצאה היא ששני הקיצונים, הקלים והקשים ביותר, הם אלו שמעמיסים על מערכת הבריאות הציבורית, ודווקא מצבי הביניים הולכים לרפואה הפרטית. באופן פרדוקסלי, מוסיף עוז, כי ההאמנה המוסרית שלנו היא זו שיוצרת חוסר שוויון חברתי, ״דווקא בגלל העובדה שאנחנו רוצים לטפל במקרים הדחופים קודם, אנחנו יוצרים עיוות בתמריצים של הלקוחות״.

תגיעו, התגעגענו. יהיה כיף!

בתור סטודנטית שנכנסת לשנה ב׳, שיתפתי את עוז בחששות לקראת החזרה ללימודים פרונטליים, שמערערת את הנוחות החמימה שליוותה אותי בזום. הוא צוחק ומסביר ״ברגע שאת נמצאת בכיתה, זה גורם למרצה להתנהג אחרת, להסתכל בעיניים. שאלות זה לא רק בשבילך, זה בשביל כולם. כשאת שוקלת את השיקול הפרטי שלך, את מזיקה לסביבה. מעניין שגם כאן אנחנו צריכים לעודד אתכם לחשוב גם על הפן הזה ולעודד אתכם לבוא״.

המחשבה על החזרה ללימודים, גורמת לחיוך ענק להתפרש על פניו של בני. ״התגעגעתי. חליתי בקורונה, וסבלתי מפגיעה בלב. אז ברמה האישית זו מעין סגירת מעגל. אני מאוד שמח ומקווה שנצליח לחזור לאיזושהי שגרה. בשום קורס בשנתיים האחרונות לא הרגשתי שהצלחתי לתת את אותה חוויה לסטודנט שנתתי קודם״. עוז מסכם בעיניים נוצצות ״תגיעו, התגעגענו. יהיה כיף!״.