כתבה: דנה טיילר
היא הגיעה בכלל מפסיכולוגיה, התגלגלה למנהל עסקים, והיום עוסקת בשאלות פילוסופיות ומעשיות על המוות. השיחה עם פרופסור תמר זילבר, חברת סגל אצלנו בבית הספר, המתמחה בתיאוריה ארגונית, הראתה לי שארגונים הם הרבה יותר מורכבים משחשבתי.
אחרי תקופה ממושכת של שיחות בתיווך טכנולוגי, נפגשתי עם פרופ' זילבר לראיון פנים מול פנים. מרגע שנכנסתי למשרדה עברה בי תחושת ציפייה, אבל גם הרבה חוסר וודאות. תמר חייכה לעברי, כמעין הסכמה שלשתינו מובן שאין כיוון ברור אליו השיחה תתפתח.
תחילת הדרך
לפני שהפכה להיות חברת סגל בבית הספר למנהל עסקים, זילבר למדה פסיכולוגיה. מהתואר הראשון עד הדוקטורט למדה על תהליכים ברמת האדם הבודד. ״זה פחות או יותר הזמן שלקח לי להבין שאני לא במקום הנכון״ היא מסבירה. היא הבינה כי נקודת העניין שלה במדעי החברה נוגעת לארגונים, ובייחוד לאופן בו הם מצליחים לייצר מציאות משותפת. הפסיכולוגיה, בהיותה מתמקדת בעיקר באדם הפרטי, לא מאפשרת להעמיק במרחב ובתהליכים הארגוניים.
המשיכה לחקירת ארגונים נובעת מתופעה מיוחדת במינה, שזילבר מכנה ״קסם״ - ״האנשים שמרכיבים ארגונים מגיעים כל אחד מהעולם שלו, ויחד מצליחים לייצר משמעות משותפת״. משמעות זו מאפשרת לחברי הארגון לעבוד, לדבר ולהבין אחד את השנייה. אף כי בהרבה מקרים תופעה זו נתפסת כמובנת מאליה, היא הישג גדול מאוד. כיצד לזוג אנשים קשה כל כך לחיות יחד, כאשר פרידות וגירושין הן חלק מהשגרה, בעוד בארגונים עשרות, מאות ואף אלפי אנשים מצליחים להרגיש ״אנחנו״?
ארגונים הם חלק מחיינו בכל מסגרת חברתית שמקיימת נורמות. בין אם אנחנו באוניברסיטה, עם המשפחה או בים. אבל אז עולה השאלה, אם הארגונים נמצאים בכל מקום, למה תמר חוקרת אותם דווקא מתוך הפרספקטיבה של מנהל עסקים?
״הייתי יכולה להישאר בפסיכולוגיה, באנתרופולוגיה או בסוציולוגיה. אבל, אני חושבת שבמנהל עסקים קיימת תפיסה שאנשים שעושים פעילות עסקית פועלים ממקום מאוד רציונלי. בפועל, זה לא באמת כך. אני מביאה רגישות אחרת, יש לי ערך מוסף. אני האנתרופולוגית בבית הספר הזה. זה לא המיינסטרים, אבל אני מביאה צורת הסתכלות אחרת על מה הם ארגונים״.
עבודת המחקר הראשונה של זילבר הייתה בנושא "עמימות ארגונית", שהיא מעין הימנעות מהגדרת ארגון מסוים כבעל אופי מובהק. מקרה הבוחן אותו בחנה הוא מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. במהלך שהותה במרכז הסיוע גילתה להפתעתה שבארגון המתנדבות הן לא רק פמיניסטיות, כפי שחשבה. חלקן באות מרקע טיפולי. במרכז הסיוע היא הבחינה בתופעה מעניינת ״הן (המתנדבות) בעצם אף פעם לא הכריעו אם הן ארגון פמיניסטי או טיפולי, משום שאם הן יצהירו על הארגון כטיפולי או כפמיניסטי, הן עלולות לאבד מתנדבות״. לתפיסתן, פמיניסטית לא תרצה לשבת בארגון ״טיפולי״, ומטפלת לא תרצה לשבת בארגון ״פמיניסטי״. מה הפתרון? לייצר עמימות שמאפשרת לכולן להרגיש חלק.
עד אז, ההנחה הרווחת בתיאוריה הארגונית הייתה שעמימות היא דבר שלילי. אנשים מחפשים סדר, בהירות ומטרת הארגון היא לייצר סדר בעולם. פרופ׳ זילבר מציגה מחקר שמראה שיש מקרים בהם עמימות אינה בהכרח דבר שלילי, ולעיתים היא פרודוקטיבית ומתבקשת.
ברוכה הבאה למנהל עסקים
בסיום הדוקטורט, אחרי שעזבה את עולם הפסיכולוגיה, חיפשה כיוון אחר, וקיבלה הצעת עבודה מבית הספר למנהל עסקים. ״כשהגעתי למנהל עסקים, הם לא חשבו שמרכז סיוע זה מעניין בתור נושא למחקר״. זה היה בתחילת שנות ה-2000, בדיוק כשההיי טק הגיע לשיא הראשון שלו, וזילבר, שניסתה להתאים את עצמה למנהל העסקים, התחילה לחקור את תעשיית ההיי טק הישראלית. התגובות היו חיוביות מאוד (בסגנון - ״או וואו היי טק זה נהדר״).
זילבר הבינה שזה לא כל כך משנה מה היא חוקרת, מה שמעניין אותה זה בדיוק אותה שאלה עקרונית שהנחתה אותה גם במחקר על מרכז הסיוע – איך קבוצות אנשים יכולות להתארגן סביב רעיון אחד. במקרה הזה, ״החלום של ההיי טק״.
לתחושת אנשי ונשות ההיי טק בזמנו, ההיי טק יצר לא רק טכנולוגיה חדשה, הוא יצר עולם חדש, כלכלה חדשה. קהילת ההיי טק בישראל בנויה לא רק על ההאדרה הזו של טכנולוגיה, אלא גם על המתח שקשור למקום ולשייכות.
״בהיי טק מצד אחד הם יושבים כאן, עם כל המורכבויות של ישראל, ומצד שני הם חולמים על סיליקון ואלי, שזה אלפי קילומטרים רחוק יותר״.
בעבודה במרכז הסיוע היא הייתה ממש חלק מהעשייה במרכז, אבל פה היא משאירה את עצמה מנותקת, למשל דרך השתתפות כצופה בלבד בכנסי היי טק והסתכלות על המצגות. ההסתכלות על הגרפים היא ויזואלית בלבד ״זה רק דוגמה לאיך הם מייצרים את עצמם. אני לא אומרת שהגרף הזה באמת משקף את המציאות, אני מסתכלת על הבחירות שלהם. האם הם בחרו להסתכל בגרף הזה על העבר או על העתיד?
"למשל, מצאתי שהאוריינטציה הטמפורלית שלהם השתנתה במהלך השנים שאחרי המשבר. מדגש על העתיד, לחיפוש אחר הסברים למשברים בעבר, ולבסוף לגישה יותר אינטגרטיבית שמחברת בין עבר, הווה ועתיד״.
פרופ׳ זילבר הגיעה למצב שהיא יכולה לחקור על כל נושא, כל עוד הוא נופל תחת הקטגוריה של משמעויות בארגונים. ועכשיו, אחרי שכבר התבססה במנהל עסקים, היא יכולה לחזור ולחקור נושאים שחשובים לה, בתור תמר. היום היא חוקרת נושא שונה לגמרי מעולם הטכנולוגיה וההיי טק – היא חוקרת מוות. והתגובות? קצת אמביוולנטיות. ״אנשים חושבים שאם הם ידברו על מוות הם ימותו פתאום, כאילו שהדיבור יגרום לדברים לקרות. השנה לימדתי לראשונה קורס בנושא "מימדים ארגוניים של סוף החיים" והרגעתי את הסטודנטים ׳שכשם שלא נכנסים להריון מלדבר על יחסי מין, כך גם לא מתים מלדבר על מוות׳״.
המחקר מתייחס לאופן בו הטכנולוגיה הרפואית מאפשרת להאריך את החיים, אבל לא את איכות החיים, ומגדילה את הפער בין אורך החיים לאיכותם.
״איבדנו את האיזון״ מסבירה זילבר, ״הרבה מבקרים של המדיקליזציה של סוף החיים טוענים שאנחנו לא הארכנו את החיים, הארכנו את המוות״.
הדיון מעלה שאלות קשות שנוגעות לחופש שלנו לבחור באיזו דרך לסיים את חיינו, האם חופש כזה קיים? ואם כן, איך, מתי ואיפה אפשר למות? – כל אלה הן סוגיות הנוגעות לכולנו, ונתונות במאבק כוחות בין רופאים, רבנים ומשפחות. ואם המוות הוא אכן במוקד וויכוח בין פרופסיות שונות, מובן מאליו שייכנס תחת השפעתה המכרעת של הכלכלה. ״מבחינתי כסוגיה ארגונית היא סוגיה מאד מעניינת. מישהו עומד למות, וכוחות ארגוניים ותרבותיים רחבים וחזקים יעצבו את המוות שלו״.
״הזדמנות ללמד אתכם איך למות״
״המחקר התחיל מהמוות של ההורים שלי״ תמר מספרת. אביה בחר לסיים את חייו לפני 28 שנה, בעקבות מחלה. אמה נפטרה ממחלת הסרטן לפני כעשר שנים, ובחרה לסיים את חייה בבית, בעזרת טיפול פליאטיבי, טיפול שמיועד בין היתר להקלה על תופעות הלוואי המתלוות אל סיום החיים.
״הרופאים אמרו לנו שזה ייקח כמה חודשים, והיא מתה תוך שבועיים, בבית, במיטה שלה, ממש בזרועותיי״. היא מספרת, ״זאת הייתה חוויה מאוד מיוחדת. כשגילתה שהיא חולה במצב אנוש, אמי אמרה לנו ׳כל החיים ניסיתי ללמד אתכם איך לחיות, ועכשיו נקרתה לי ההזדמנות ללמד אתכם איך למות׳״.
תמר התרגשה מהמסר של אמה והרגישה שהיא מחויבת להדהד אותו בצורה יותר רחבה. כשחשבה על הדרך בה תעשה זאת, הבינה ״אני חוקרת, נחקור את זה״.
הדרך בה אמה הלכה לעולמה היא אינה חדשה, לפני העולם המודרני כמעט כולם מתו בביתם. אבל היום המצב השתנה. העברנו את האחריות על סוף החיים לאנשי מקצוע כמו רופאים, עורכי דין ואנשי דת. למרות שרבים היו רוצים למות בבית, מעטים מקבלים את ההזדמנות. הטיפול הפליאטיבי יקר, דורש ציוד רפואי ומטפלים. בנוסף הוא דורש נחישות וחוזק מנטלי גם מצד המטופל שלא להיכנע ללחץ לטיפול בבתי החולים. דרך מחקרה, זילבר מבקשת לפתוח את הערוץ הזה לכולם.
״זו המוטיבציה האישית שלי לחקור את הנושא, אבל כחוקרת אני לא יכולה להישאר ברמה האישית. הרבה אנשים מתלבטים בסוגיה של איך הם ימותו, ואיך ראוי למות, ואני מקווה שהמחקר שלי יענה על חלק מהשאלות״.
זילבר מספרת שהמחקר יימשך 5 שנים, והוא מתבצע במימון של הקרן הלאומית למדע. ״ברגע שאמי מתה ידעתי שאני רוצה לחקור מוות. הפעם הראשונה שניסיתי הייתה 3 או 4 שנים אחרי מותה, והרגשתי שזה מוקדם מדי, שאני לא יכולה להתמודד עם זה, שאני יותר מדי עסוקה בעצמי ובאבל שלי ואני לא אהיה פנויה״. היום, עשר שנים לאחר מותה, היא מרגישה מוכנה.
״כבודה של אמי במקומו מונח, אבל עכשיו אני יכולה להיות קשובה לסיפורים של אחרים. אני יודעת שזאת המוטיבציה הראשונית שלי, אבל היא כבר לא אופפת את כולי״.
במחקרים איכותניים, החוקר הוא כלי המחקר, מה שמותיר את פרופ׳ זילבר בפרדוקס - מצד אחד להיות חלק מהעולם הנחקר ומצד שני לשמור על ריחוק.
״זוהי מיומנות שלומדים אותה, צריך ללמוד איך ואיפה לשים גבולות רגשיים. המרחק מגן עלייך, אבל מצד שני את לא יכולה להיות לגמרי אדישה, כי אם תהיי לגמרי אדישה, ותקימי חומה בינך לבין המציאות, את תביני אותה פחות לעומק, והתובנות שתפיקי מהמחקר תהיינה פחות מעניינות. לכן, מדובר באיזון״.
אותה דילמה הופיעה גם במחקרים קודמים, ובייחוד במחקר על מרכז הסיוע, בו בילתה תקופה ממושכת. תוך כדי התצפית המחקרית היא שמעה את הסיפורים הכואבים והשתתפה גם בתור מתנדבת בעצמה. ״הייתי שם שנה וחצי, התכנים שם קשים. לחזור הביתה לבן הזוג שלי בסוף היום היה מסובך״. האתנחתא הגיעה במחקר על ההיי טק. ״כל כנס נמשך יום או יומיים, ואני בין אלפי אנשים. אני לא נמצאת באינטראקציה אישית כמו במרכז סיוע. היה קל לתפוס מרחק. ועכשיו אני חוזרת למחקר יותר אינטימי״. בפרויקט הקרוב, תמר תיפגש עם סיפורים על סוף החיים, בתי חולים ומוות באופן כמעט יומיומי. ״אני אצטרך להתגייס לזה, לגייס את הכוחות, ולמצוא את הדרך להתמודד״.
בואו נשנה את העולם
כשאני שואלת את תמר אם יש לה מסר לסטודנטים ובוגרים צעירים, היא נאנחת, מעט בהקלה, ומספרת לי בחיוך שבתור חוקרת היא בוחנת את המציאות, מתוך ניסיון לגלות מה עומד מאחוריה.
״העולם הוא מורכב. במקום להסתכל על המציאות כאילו היא פשוט קיימת, אני מציעה לחשוב עליה במונחים של הבנייה – ומי בעצם מבנה אותה, ואת מי ההבנייה משרתת?״.
היא ממשיכה עם דוגמא בנושא המגדר, אותו היא מלמדת בקורס מקוון לסטודנטים לתואר ראשון מכלל האוניברסיטה.
״רובנו חווים את העולם כגברים או כנשים. אפשר לחשוב על הקטגוריזציה הזו כאובייקטיבית ונתונה. לימודי מגדר ופמיניזם נותנים לנו שפה תיאורטית כדי להבין שהתוויות האלה, גבר או אישה, אינן הכרחיות. לא נולדת אישה, חינכו אותך להיות אישה. לא נולדת גבר, חינכו אותך להיות גבר. התוויות הללו הן פוליטיות, הן משרתות סדר חברתי מסוים, מייצרות הזדמנויות לחלק מהאנושות, ומונעות הזדמנויות מחלק אחר. תיאוריה – כמו פמיניזם ולימוד מגדר – היא מן משקפיים כאלה, שמאפשרים לראות את העולם באופן יותר עשיר, ולחשוב מה את רוצה לעשות אחר כך עם מה שראית, ואיך לשנות את מה שטעון שינוי״