כתבה: לי מתן
"35 שנים הקדשתי לנושא של תרופות, פיתוח תרופות ולמעשה אני ממשיך לעשות את זה עד היום בצורות כאלה ואחרות"
אלוף-משנה במילואים ד"ר מיכאל (מיכּי) זייפה סיים את לימודיו האקדמיים בשנת 1979 כשבידיו תואר ראשון ותואר שני ברוקחות ודוקטורט בכימיה תרופתית. עוד כסטודנט, החל זייפה לעבוד בחברת "טבע" ירושלים במחלקת המחקר והפיתוח שכללה אז פחות מעשרה עובדים ובמהרה התמנה לתפקיד סגן מנהל מחלקת מחקר ופיתוח פרמצבטי, שמפתחת תרופות חדשות. בסוף דרכו עבד מספר שנים במטה של "טבע" בפתח תקווה, שם ייעץ למחלקה המשפטית ולמחלקת ביקורת פנים.
"כשעזבתי את המחלקה היו בה כמה מאות אנשים ולא רק בארץ- גם בארה"ב, קנדה, אירופה.. באמת חובקת עולם".
בהמשך, עבד כשנתיים בחברת סטארט-אפ של יוצאי "רפאל". תחת הליווי שלו, הצליחה החברה לקחת רעיונות פיזיקליים מעולם הביטחון (כאלו שעומדים מאחורי כיפת ברזל למשל) ולהסב אותם לטובת בקרה על איכות הייצור של תרופות".
"המכונה המיוחדת שעיצבנו יודעת לזרוק החוצה ברגע שהיא רואה אריזה פגומה.
אז, בעולם התרופות זה דבר שלא היה". עד היום זייפה מייעץ לחברות פארמה ולבעלי מקצוע בתחום: "מי שמכיר אותי פונה אליי ואני תמיד שמח לעזור".
"אני אמור להיות מוכן בכל רגע לקריאה"
בשנת 63' התגייס זייפה לצבא כחובש קרבי ולמעשה, לא עזב את צה"ל מאז. עוד בשירותו הסדיר הדריך חובשים חדשים והיה עוזר קצין הדרכה בחיל הרפואה. כשסיים את לימודי הדוקטורט יצא לקורס קצינים במסגרת שירות המילואים, אז החל להתקדם בסולם הדרגות והיום בדרגת אלוף משנה, הוא מפקד על גדוד שירותי הדם המטכ"לי 269 – שיחד עם מד"א מספק דם למדינת ישראל בתקופות חירום: "אני אמור להיות מוכן בכל רגע לקריאה וזה מה שאני עושה עם הגדוד שלי. למעשה כבר 58 שנים אני בצבא, נמצא בגדוד הזה מאז שהוקם ב83' ומפקד שלו למעלה מ25 שנים".
במסגרת שירותו, זייפה השתתף בלא פחות משמונה מלחמות. במלחמת יום הכיפורים (השלישית בה השתתף) במקום גלידה (שעוד תחזור בסיפור שלנו) - קיבל זייפה חוויה קצת פחות מתוקה כשנפל בשבי המצרי.
"זו הייתה הפעם היחידה בה יצאתי לשירות התנדבותי שלא במסגרת חיל הרפואה"
עקב מחסור בקצינים דוברי אנגלית, זייפה התבקש להתנדב כקצין קישור של צה"ל מול האו"ם בתעלת סואץ, בגזרה הצפונית ביותר. למרות שלא היה לו מושג מה אומר התפקיד, הוא לא היה מסוגל לסרב להתנדבות, בטח שלא לצה"ל: "אמרו לי אל תדאג, 'סמוך'.. תרד לתעלה, תעשה את השלושה שבועות מילואים ותחזור הביתה". הכל דפק לפי התכנית, אבל אז תפסה את זייפה בתעלה מלחמת יום הכיפורים ושלושה שבועות מילואים התארכו להרבה יותר מזה, תחת השבי בכלא המצרי בקהיר.
"אני אמות בהופעה נאותה כקצין צה"ל"
כשהמצרים הגיעו למוצב ומצאו את זייפה, הוא צחצח את נעליו לפני שעמד מול הקצין המצרי: "אני אמות בהופעה נאותה", חשב. גם במצבי קיצון, נראה שייצוגיות היא חלק בלתי נפרד מההתנהלות של זייפה ומה שיכול לסייע ביכולות הנטוורקינג, בכלל. על כך הוא אומר: "זה חלק מהטבע שלי, אני לא אהיה שלומפר כי אני לא כזה". הוא מספר לי שאפילו בכירים ממנו בצבא שמים לב לדיגום המופתי ובעיניו "זה מקרין על הסביבה, ללא ספק". למרות שלא חתם יום אחד בקבע, אפילו קצין הרפואה הראשי דאג לייצוגיות של זייפה וטען שעליו ללבוש מדי קבע ואיתם הוא הולך למילואים עד היום. "הייצוגיות, לא משנה איפה- בצבא, בחיים האזרחיים, בהוראה מול סטודנטים, מה שאתה מביא איתך ומה שאתה מקרין- עובר הלאה".
"לנכדה הגדולה שלי (14) אני אומר: שיר, אני מבטיח לך, אני אלווה אותך לבקו"ם ביום גיוסך כשאני עדיין על מדים!"
היום זייפה גר ברעננה, נשוי, אב לשני ילדים וסב לשישה נכדים: "מקסימים, שיהיו בריאים". שני ילדיו שירתו בצבא וסיימו גם שירות קבע, כך קיים עבורם את ההבטחה שעוד יילבש מדים כשישתחררו. כששאלתי אם לא רצו להמשיך בצבא כמו אבא, זייפה סיפר: "הבת צלצלה אליי 'לבקש אישור' כשחשבה להשתחרר משירות הקבע, הרגישה מעין חובה אליי". על הבן ששירת ביחידת 8200 סיפר ש"עבד קצת בהייטק, אבל מהר מאוד חזר לתחום הביטחון והוא למעשה איש ביטחון עד היום, אז איך אומרים? התפוחים לא נפלו רחוק מהעץ".
"ביקשו אותי גם במקומות אחרים שלא היו קשורים ישירות לפיתוח"
מחובש קרבי לקצין קישור ומחוקר תרופות ליועץ משפטי זייפה היה מוכן באומץ, להמציא את עצמו בכל פעם מחדש ולהסתגל לתחומים רבים, גם כאלו שלא היו המגרש הביתי שלו:
"החוכמה היא לקחת את התשתית שאתה בונה לעצמך- המקצועית, המדעית, המחקרית ולדעת להשתמש בה במקומות אחרים".
כדוגמה הוא מזכיר את חברת הסטארט-אפ בה עבד: "גם אם קונספט מסוים מגיע מתחום מאוד ספציפי של ביטחון, כיפת ברזל וטילים, ברגע שאתה יודע לחבר אותו לתחום הידע שלך, למקומות שבהם אתה מזהה Unmet Needs, זה חיבור מנצח".
"תהיה ראשון בעולם, אתה יכול להוביל את העולם!"
לסטודנטים ולבוגרים צעירים, זייפה ממליץ לא לפחד מתחומים שנראים זרים או חדשים. כך עשה בעצמו, כשהכניס את חברת "טבע" הגדולה לשוק הגנריקה העולמי בשנת 84', שוק שלא היה קיים עד אז: "אמרתי להם חבר'ה, אני לוקח את זה על עצמי ואנחנו נכנסים לגנריקה".
סוד ההצלחה
זייפה השקיע ולמד דברים חדשים ולדבריו זה סוד ההצלחה. כמה שנים אחרי כניסתו לחברה, "טבע" הפכה לחברה הגנרית מספר אחת בעולם, הוא מספר: "לא בגלל העיניים היפות שלנו, הציוד המתוחכם ובטח לא בזכות המצב הגיאו-פוליטי סביבנו, הכל בזכות האנשים!"
אבל גם עם האנשים הנכונים, חשוב לדעת לפעול נכון וזייפה חוזר ומדגיש שצריך להעמיק בלמידה: "אני מעולם לא אמרתי לחוקר שלי להיות מומחה בציפוי טבליות, למשל. אמרתי לו יש לך פרויקט ואתה תבין את כל מה שקשור בו- חומרי הגלם, תהליכי הייצור, הבדיקות.. הכול!" הוא משווה את הדבר למפעלי מכוניות גדולים, שם "כל אחד מסובב בורג קטן ואין לו מושג מה קורה לפני או אחרי" ואומר "אצלנו לא היה דבר כזה! כל חוקר היה מומחה בתחומו, אבל גם ידע את המכלול והבין את כל השלבים" ולדבריו, זה סוד ההצלחה של חברה.
"מאוד אהבתי את הביקורים של פקחי FDA ב'טבע'. אנשים שקשקו- אני להיפך!"
כחלק מהלמידה ופיתוח התשתית המקצועית שלו, זייפה חקר בעיות ומצא פתרונות שלא נמצאו בספרות לפני. גם מהחוסרים בפתרונות שלו הוא לא חשש, אפילו כשנדרש להציג אותם בפני פקחי ה-FDA שהגיעו לבדוק את החברה מדי תקופה: "חיכיתי שיבוא איש מקצוע מהעולם הגדול, זה מאתגר אותי".
תעבדו עם הראש, תכירו את החסרונות ותהיו בטוחים בתשתית המקצועית שפיתחתם: "הם מחפשים את הבסיס, את ה-Good Science. אל תפחדו, לא מ-FDA ולא מאף אחד".
"אצל חלק גדול מהסטודנטים אני רואה את הברק הזה בעיניים, וזה מאוד משמח אותי"
לפני שש שנים, זייפה נקרא להוביל את מסלול ה-Biomed בבית הספר למנהל עסקים של האוניברסיטה העברית בירושלים במגמת פיתוח התרופות, שם מרצה לסטודנטים. כמי שפיתח תרופות חדשות והיה חלוץ בתחומים שלא היו קיימים בארץ בזמנו, שאלתי את זייפה אם הוא חש באובדן "הברק בעיניים" של הסטודנטים, בתחושה של "אין חדש תחת השמש": "אני מקווה שלא ושאני מצליח להדביק אותם בהתלהבות שלי", הוא אומר.
לדבריו העולם רץ קדימה ועוד לא הגענו לקצה גבול היכולת. למי שמתחילים את דרכם המקצועית היום, אומר: "תחשבו מה עוד לא גילו, איפה אני יכול להביא דברים חדשים. בעולם התרופות הרבה פעמים אומרים 'יש כבר עשרות אולי מאות אלפי תרופות', נו אז מה? הדברנו את כל המחלות בעולם?"
"בתיכון בכלל למדתי במגמה ספרותית כי לא אהבתי מתמטיקה"
לפני שהיה סטודנט בעצמו זייפה נרשם ללימודי רפואה ולא התקבל, זה היה המשבר הראשון שלו בדרכו האקדמית. בסופו של דבר התקבל ללימודי רוקחות "ולא מצטער על כך לרגע!" בהתחלה, חשב שהרוקחות תסייע לו כאפיק מעבר ללימודי הרפואה הנחשקים ובסוף בכלל לא ניסה לעבור:
"אם היית שואלת אותי בתור סטודנט אם אתעסק פעם בפיתוח תרופות הייתי אומר מה פתאום. היום אני יודע שהראש שלי בנוי לזה ועוד איך! כל אדם, בטח סטודנט, צריך לדעת לאתגר את עצמו".
"לא ידעתי אפילו איפה יש בית קולנוע בירושלים, זה גם לא עניין אותי"
זייפה זוכר שנהנה מאוד בתקופת הלימודים. עם זאת, עבד קשה מאוד. בשנה א' נאלץ להתמודד גם עם הפער שנוצר עקב הגיוס הארוך במלחמת ששת הימים ובשנה ב' היה צריך להשלים את כל מה שהפסיד: "לא ויתרו לי על כלום". כמפקד גדוד הוא מרגיש ש"היום הנוער קצת יותר מפונק, חושבים שלא יצליחו בקורס אוניברסיטאי בגלל יומיים-שלושה במילואים. אנחנו היינו הולכים למילואים של 35 יום ומתנתקים מהלימודים. אז מה, הפסדנו שנות לימוד? לא, השקענו יותר כי ידענו שאין ברירה".
"החברים לא עזבו אותנו לרגע, אפילו כשהיו מגויסים - בנות הזוג הגיעו לבקר"
למרות שמעיד על עצמו כתלמיד מהסוג שאוהב ללמוד לבד, זייפה מספר שלנושא החברות משמעות אדירה עבורו: "היו בכיתה כאלה שמאוד רצו ללמוד איתי ומעולם לא אמרתי לא. ידעתי שאם זה תורם להם, זה יתרום גם לי". לא רק בלימודים, זייפה ומשפחתו זכו לתמיכה אדירה של חברים כשהיה בשבי המצרים. כששאל את אימו איך החזיקה מעמד עם חוסר הודאות כשהוכרז ע"י צה"ל כ"נעדר", היא תמיד הייתה אומרת: "הכל בזכות החברים שלך. הם לא עזבו אותנו לרגע".
"רעות מקודשת בדם"
עד היום זייפה מקיים מדי שנה ביום השחרור אירוע קטן לחברים טובים ומעט בני משפחה, כשלמעשה בעיניו אין הרבה הבדל בין השניים: "זו באמת רעות שהיא מקודשת בדם. החברים הקרובים שלי הם התחליף למשפחה שנותרה לי אחרי השואה ובאמת החברים הם אלו שהחזיקו את הוריי בתקופת השבי".
"רץ עם הזמן"
יכולות ההתמדה וההשקעה של זייפה ניכרות גם בתוכן שהוא מעביר וגם ביחס שלו לפקודיו ולסטודנטים שהוא מלמד: "אני לא מוריד פקודות, אני מדבר עם החיילים שלי בגובה העיניים ומקשיב לדעתם. לכן אצלי אין פער גדול בין עבודה עם סטודנטים לעבודה עם חיילים". אחרי תקופה ארוכה של קורונה, השנה זייפה חזר ללמד מול כיתה ולא בזום: "הם שאלו המון שאלות!" הוא מספר בהתרגשות ושמח על האתגר, הדו שיח, שלדבריו רק הופכים את השיעורים למהנים יותר. "זה היה לי מאוד חסר בזום. אולי מאוד נוח כי לא צריך לצאת מהבית.. אבל הקשר האישי שאתה מסתכל בעיניים לסטודנטים, יש לזה משמעות". זייפה מפציר בסטודנטים לשאול שאלות ומבטיח לענות ולחפש את התשובות לכל שאלה: "אני אענה לכם כמיטב יכולתי ומהידע המקצועי שלי, לא אנסה לסבן אתכם וכך אני נוהג גם בצבא", הוא מסכם.
גם בתוכן ההרצאות זייפה לא עושה קיצורי דרך ודואג לשמור על תוכן איכותי ועדכני:
"אני רץ עם הזמן" הוא מספר, "אם אתן לזמן לחלוף על פניי ההרצאות שלי תישמענה מאוד ארכאיות, אני חס וחלילה לא רוצה להגיע למצב כזה. אני רוצה לדעת את הדברים הכי הכי עכשוויים, לא לספר להם סיפורים שקרו לפני 20-30 שנה, כי העולם משתנה".
מכיר מחדש את ארץ ישראל: "ירדנו מהר הזיתים, משם עלינו לשער האריות ומגרש הרוסים, חצינו את העיר לרוחבה"
חוץ מהלימודים שעברו לזום, תקופת הקורונה מנעה מאיתנו גם טיסות וטיולים בעולם. בתור אדם שראה עולם ואפילו חנך את קו קהיר-ישראל, כפי שהוא מכנה את עצמו בהומור, זייפה לא ממהר לטוס בינתיים: "יש לי חברים שאומרים שהם חנוקים. אז אני לא חנוק, כבר ראיתי עולם באמת ממזרח למערב ומצפון לדרום". בהיעדר הטיסות, זייפה למד להכיר מחדש דווקא את ארץ ישראל: "אנחנו מטיילים המון בארץ. השבוע חזרנו מטיול לא קל בירושלים, הלכנו המון ברגל. חייתי בירושלים המון שנים ואני מודה שעדיין יש מקומות שאני לא מכיר, חוץ מזה שהעיר גם משתנה כל הזמן". זייפה ממליץ לכולם לטייל בארץ ולא לקחת סיכונים לפני ידיעה מוחלטת על סוף המגיפה בעולם: "הארץ שלנו נפלאה וכמה שהיא קטנה, עדיין תגלו מקומות יפהפיים שעד לא הייתם בהם".
מזכרת מחוסר הסוכר בשבי - "תמיד יש לנו גלידה בבית- חורף או קיץ"
כמזכרת לחוסר הסוכר בשבי, זייפה אוכל כל ערב לפני השנה מנה קטנה של גלידה. כששאלתי מה הטעם האהוב עליו, הוא ענה: "יש כמה טעמים שאני מעדיף על אחרים, אבל הנקודה היא המתיקות". הוא מספר על הימים הבודדים בהם חילקו להם המצרים מעט אוכל רק כדי לשמור על השבויים בחיים ובמיוחד, זוכר את הימים בהם היו מחלקים ריבה: "הייתי שומע את הנקישות של הכף על המסטינג והיה ברור לי שיש ריבה, הייתי כל כך מבסוט בימים האלה". גם אשתו כבר יודעת, כל ערב אחרי כוס התה: "תמיד יש לנו גלידה בבית - חורף, קיץ, כל מי שמכיר אותי כבר יודע, זו המזכרת של חוסר הסוכר מאז".
באותו נושא, זייפה מספר גם על יום אחד בו הובל לבדו אל וילה של אישיות בכירה בממשל המצרי ועל השולחן הבחין מיד בקערת ממתקים מלאה. למרות הייצוגיות המאפיינת את זייפה והחינוך הפולני של אימו לפיו "אסור להתנפל על צלחת של בונבונים", חוסר הסוכר של אז אותו ממלאת הגלידה היום, גבר עליו: "איפה אני ואיפה ג'נטלמן? תאי הגוף ההיפוגליקמיים שם גברו עליי והרבצתי הרבה בונבונים באותה הפגישה".
פרט לפעם היחידה הזו (כי מי יכול להתנגד לקערה מלאה בבונבונים?) ניכר כי זייפה הוא מסוג האנשים שיודעים להציב לעצמם גבולות ומשמעת עצמית וכך להגיע להישגים מקצועיים ואפילו להשתקם מחוויית השבי הקשה: "בשלב מסוים הבנתי שאני הולך למות אבל ברגע שהבנתי שאני לא מת, החלטתי שאעשה כל מה שתלוי בי כדי לשרוד פיזית, אבל גם לשמור על השלמות הנפשית שלי".
למרבה הצער, הוא מספר כי למעלה מ-50% מחבריו שחזרו מהשבי יחד אתו ועברו את אותם הדברים, לא חזרו להיות מי שהיו לפני: "לא לימודים, לא קריירה מקצועית, בטח לא מסלול צבאי, משפחה או ילדים- כאב לב אחד גדול". זייפה וחבריו ממשיכים להילחם עבורם בכחמישים השנים האחרונות: "אנחנו, אלה שעוד יכולים לייצגם ולשמש להם כפֶה, עושים את זה עבורם ואני מקווה שנצליח. זו מלחמה בלתי פוסקת".
"יש הרבה דברים שאני לא מוותר עליהם וזה בהחלט מוסיף לחוסן הנפשי"
היום הדבר שעושה את זייפה הכי מאושר זו המשפחה שלו: "זה הפרס שלי על זה שנשארתי בחיים". חוץ מהמשפחה יש הנאות חיים נוספות עליהן זייפה לא מוותר: "מוזיקה קלאסית בעיקר, טניס שאני לא מוותר עליו, לשבת מול הים ולצפות בו - כולם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ואלה הדברים שמוסיפים לחוסן הנפשי שלי".
גם ההרצאות שזייפה מעביר לסטודנטים, בחברות ובמסגרות שונות מסיבות לו הנאה ואושר: "אני פשוט ניהנה לעמוד מול התלמידים ולחלוק את הידע שלי עם אחרים, תמיד אהבתי את זה". אפילו חברת "טבע" ממנה יצא לפנסיה כבר לפני כעשר שנים, קראה לו להעביר קורס לעובדיה למרות שלדבריו יש בחברה "חבר'ה צעירים שזורמים עם הזמן" ויכולים להרצות במקומו.
כשהוא עדיין על מדים, מחנך סטודנטים צעירים ואחרי קריירה מקצועית ומלאה בפיתוח תרופות, זייפה מרגיש שהשאיר חותם: "כנראה שהשארתי איזשהו חותם אם עד היום מרגישים שיש לי מספיק ידע להעביר". יש אנשים לדבריו, שלא מוכנים לחלוק את הידע שצברו לאורך השנים - "אני לא" הוא חוזר ואומר, "אני אוהב לחלוק עם אחרים את מה שרכשתי לאורך השנים". הוא מספר על הקולגות בבית הספר למנהל עסקים: "כולם כמוני, אני מרגיש את זה, אני שומע את ההרצאות שלהם וליבי מתרחב כשאני רואה שיש עוד אנשים שמוכנים לחלוק את הידע שלהם עם הדורות הצעירים, להעביר להם את ההתלהבות שלנו ולראות אותה בעיניים שלהם".
זייפה מאמין שזה מה שיוביל אותנו לעתיד טוב יותר במדינת ישראל, מבחינה כלכלית בעיקר. לנו נשאר רק להצטרף לאמונתו.